לתת לך את האופציה לרסק אותי שוב- לא אתן

אהוב שלי,
‎את המכתב הזה אני מקדישה לך,
‎עברה כבר כמעט שנה מאז שכל אחד פנה לכיוונו,
‎אני בטוחה שבשבילך זה עבר כמו יום, רק בשבילי כמו נצח.
‎אתה יודע אהוב שלי.. היית אהבת חיי, הגבר
‎הראשון שלי, וקיוויתי שגם האחרון.
ואני יודעת שאהבת אותי כמו שלא אהבת בחיים שלך.

כמובן שבהתחלה כמו בכל התחלה היה מדהים, זוכר?
איך טיילנו, יצאנו, נהננו, בילינו ופשוט ישבנו במרפסת על כוס-יין עד הבוקר,
איך היינו יושבים אחד מול השניה ופשוט מתפרצים בצחוק,
הטיולים שלנו באוטו עם המוזיקה,
המסיבות צהריים שכל כך נהננו בהם,
זוכר שבימים החמים היינו נוסעים מלא על האופנוע,
זוכר את הלילות הארוכים שדיברנו שעות,
זוכר ישיבות על הסלעים על החוף,
מבסוטים מכל מה שיש לנו.
אתה זוכר את הדברים האלה בכלל? זוכר? כי אני זוכרת אני מתעוררת עם התמונות האלה כל בוקר, וכל לילה לפני השינה התמונות האלה רצות בראשי.
תגיד עכשיו דוגרי
אתה זוכר את הטוב?
זוכר חיבוקים זוכר נשיקות
כי כן היו רגעים, דקות נדירות של דפיקות לב ותשוקות.
אבל החיים חזקים מאיתנו ונתת לגשר ליפול
בחרת להתנהג כמו ילד קטן,
בחרת לקחת את הצד הילדותי, לא לרצות להתחייב לכלום,
השתנת ברמה שלא זיהיתי אותך, נהיית ממורמר עצבני ופשוט התחלת להתנהג אלי חולני.
הפכת אותי לברור מאליו, האקסית שלך חזרה שוב להסתובב לך על הלשון ולא ממש לא משנה מה אתה אומר עליה אם זה טוב או אם זה רע, החברים שלך שתפסו את מקומי בתחילת הרשימה שלך וויתרת עלי בלילות בשבילם, כי ידעת .. ידעת שאתה תדרך עלי, ותוכל לחזור למחרת בבוקר כאילו לא קרה דבר,
ואני .. אני תמיד אקבל אותך, אוהב ואנשק אותך.

עברתי התקפי חרדה עד שחשבתי שאני משתגעת,
בכיתי בסתר בחדר שאף אחד לא יראה,
חייכתי גם שרציתי לצעוק,
ניסיתי לחתוך ממך מבלי לצאת הפוגעת, בילית לילות לבנים במחשבות ודמעות,
לקחתי כבר כל כדור אפשרי, כדי לראות את הכל בוורוד, אבל כל פעם מחדש הוכחת כמה שום כדור לא יכול לעזור לי לעמוד על רגלי בחזרה,
הפכת אותי לאדם חסר ביטחון,
רמיסת אותי, הרגת אותי ואת הנפש התמימה שלי,
החזקת אותי לצידך כל הזמן הזה לא שיחררת ללכת,
ואני בתקווה שיהיה טוב יותר רק חיכיתי לחום ואהבה שבת ואתה היית מקבל את עולמי ואתה יודע.

ניסית להשתנות בשבילך ולהיות אשתך חלומותייך,
הפכתי את העולם כדי לרצות אותך,
אבל לא משנה מה הייתי עושה תמיד היית משווה אותי לאחרות, מנמיך אותי ומסביר לי שכמוני יש עוד הרבה.
אז בחרתי לארוז מזוודה ולעזוב..
קניתי את הכרטיס הראשון שהופיע, טסתי למקום בקצה השני של העולם, עדיין בתקווה שתבוא אלי תחבק אותי ותנשק ותצטער,
אבל זה לא קרה.
שיחקת אותה גבר שלא איכפת לו עם האגו העצום והאהבה העצמית שלא מפסיקה לצוף ממך.
הבנתי שאני צריכה להמשיך הלאה ולהפסיק לצפות לך,
הלילות הארוכים במיטה הקרה היו קשים לי כל כך, הדמעות שלא הפסיקו, המחשבות הקשות והאובדניות,
ואותה שאלה שרצה בלופ,
איך אוכל להתמודד עם זה?
איך הוא וויתר עלינו ולא צבט לו בלב אפילו לא מעט,
איך לא ראה כמה הייתי כואבת?
איך לא ראה? איך..
והחלטתי שאני פשוט מפסיקה לצפות לו יותר.
‎ופתאום הבן אדם חוזר לחיי ״בפוול וואליום״,
שניה לפני שחשבתי שכבר שיחררתי אותו ואני ממשיכה הלאה,
טס עד אלי, פתאום מנסה להרשים אותי, הוא לא הפסיק להגיד לי ״אני השתנתי״ פתאום הוא מדבר אלי יפה ומעריך אותי, פתאום איכפת לו ממני, פתאום הוא מוכן להפוך את עולמו בשבילי.

אך אני כבר לא מוכנה לקבל אותו לעולמי.
אנשים לא משתנים ביום או יומיים, שינוי זהו תהליך ארוך, ולפעמים אני תוהה אם הוא בכלל אפשרי.
אומרים,״אנחנו מתחילים להעריך רק אחרי שמאבדים״ אז לפעמים זה מאוחר מידי,
כי הדרך לפה הייתה לי קשה מידי וריסקה אותי .
ולתת לך אופציה לרסק אותי שוב …
אני לא אתן..