לשבור את השתיקה

היי. אחרי כל כך הרבה זמן שלא הייתי כאן חזרתי. אני מבטיחה לכם שהסיפור הזה יהיה סוחף, מרגש, מותח ורומנטי.
היום יעלה הפרולוג. נראה איך זה מתקדם ואז אני אראה מתי אני אפרסם את ההמשך.
פרולוג:
פחד,
פחד מחלחל בי ומתפשט עד לעצמותיי.
אני משותקת, רגליי נצמדות לקרקע הקשיחה ומנסה לנוע, אך ללא הצלחה.
אני רוצה לצעוק אך הגרון שלי יבש כאילו לא שתיתי מים הרבה זמן.
הצילו, מישהו, עזרה!
מה קורה פה?
אני צופה בו מאבד דם, דם שנוזל על הרצפה ומאחד לשלולית שמקיפה אותו. ואותו, קורא לעזרה בקולות שלאט לאט נחלשים ככל שהזמן עובר.
הלם,
אני מוכת הלם ותדהמה שמתפשטת בגופי ורוצה להיעלם אך אני ממשיכה לראות.
לראות את הזוועה שקורת פה מולי, גופי בוגד בי והדבר הרע, אני גרמתי לכך. אני מאשימה את עצמי, אך ורק את עצמי.
למה אף אחד לא בא?, איפה אבא ואימא?
"אליאנורה?, אליאנורה!" אני שומעת צעקות מאחוריי איפה הייתם? למה באתם רק עכשיו?
"יונתן, בוא מהר! הוא מאבד הרבה דם. איזה חדת הבחנה את. איפה היית?!
"אליאנורה? את שומעת אותי מתוקה?" היא שואלת אותי ומתיישבת בישיבת צפרדע מולי ואני פשוט לא יכולה להביט בה. רק הדם נשאר לי במוח ואני פשוט נטועה במקום.
"יונתן?, מה קורה פה?" היא שואלת אותו, מבולבלת בעצמה.
שקט, הפעם יש שקט ואף אחד לא מדבר. ואז, הבשורה הגיעה. היא שברה אותנו לרסיסים וכך נאצלנו לחיות כל חיינו.
"אני מצטער יקרונית. הוא מת. הגענו מאוחר מדי." הוא מודיע לה ואז היא נופלת על הרצפה ובוכה, מניחה את ידה על חזהו ופשוט בוכה.
"והיא?, איבדנו גם אותה?" היא מביטה בי ושואלת אותו. בתקווה.
עוד פעם שקט, אני מרגישה מבט שנועץ בי והמון דם נחרט במוחי, זה ישאר אצלי לעד.
זהו הצלקת שלי.
ואז, רק אז אני מרשה לעצמי להביט לשמיים הכחולים ולהבין הבנה אחת פשוטה
הוא מת, הוא איננו.
הוא מת…. אחי, מת.