לשבור את השתיקה- פרק ראשון

תודה רבה למי שראה את הסיפור ולאחד\ת שכתב תגובה. הנה הפרק הראשון מקווה שתאהבו
"עוד יום ועוד יום עובר בלעדיו. בלי הגב שלי, האיש שנתן לי את הכוח.
ההורים שלי מפורקים, שבורים, עוצרים את חייהם. עיניים כבויות, מחפשות אחריו בכל בן אדם. הוא לא פה, הוא מזמן לא פה.
הוא שבר אותנו, הפך אותנו לחיות ולא לבני אדם.
ולמה?, למה הוא עשה זאת?
למה הוא לקח אותו מאיתנו? כי עשה שטויות. ולפי המשפט על שטויות משלמים."
שבע בבוקר,
צריך לקום לעבודה. אני מכבה את השעון ומסתובבת לצד השני, מנסה להעלים את הזמן אך אני יודעת כי הוא תמיד יהיה כאן ואיני יכולה להתחפר במיטה. את זה עשיתי מספיק לאורך כל התקופה שלא יכולתי לקלוט עדיין שהוא איננו. עד לא מזמן הבנתי שצריך לקום מהמיטה ויחד עם כוחות השכנוע של הורי קמתי והמשכי בחיים. אבל לא כל כך המשכתי.
"בוקר טוב אליאנורה." היא אומרת כאשר אני יורדת לקומה התחתונה. תדברי, תמשיכי להתעלם מהעולם, תמשיכי הלאה בזמן שאני נטועה במקום.
אני לא מדברת, מביטה בה במבט ריק מתוכן. בשביל מה לדבר?, כדי להיזכר בו?
היא נאנחת, עוד יום עובר בלי שהיא מדברת. היא בכלל איתנו? היא בטח חושבת שאני משוגעת אני חושבת במקומה. בעצם לא, אני יודעת שכך היא חושבת היא פשוט לא אומרת לי את זה בפנים. היא חושבת שאני לא יודעת את האמת. אבל האמת היא שאני שומעת את הבכי שלה במיטה במשך כל לילה ואת השיחות של הוריי על מצבי. אין צורך להגיד לי דבר. הכול אומרים בבית הזה מאחורי הגב.
אין צורך לדבר, אין צורך להמשיך הלאה.
אני יוצאת מהבית, הולכת לעבר תחנת האוטובוס הקרובה ומחכה. מחכה שיתחיל עוד יום של שתיקה, של חיפוש אחריו בין כל האנשים.
האוטובוס מגיע, אני נותנת לנהג את הרב-קו שלי והוא מהנהן, מסמן לי שאני יכולה להיכנס.
אני מתיישבת ליד החלון, במקום הכי מרוחק מכולם ומכל הצפיפות שיש בתחילת האוטובוס ומביטה בנוף בחוץ. הכול פחות יפה בלעדיו. אנשים מדברים אחד עם השני, למה הם מדברים?, מספרים חוויות שאחר כך למי יהיה להם לספר? לאוויר. במילא אנשים שוכחים מה אחרים אומרים לאחר שניות אחדות בתום השיחה.
אני יורדת, נמצאת מול בניין העבודה שלי ולוקחת נשימה עמוקה. למה אני כל כך מפחדת שזאת השגרה שלי כל יום?
"בוקר טוב אליאנורה. שמתי לך על השולחן חוברת ואני מבקש שעד ארבע אחר הצהריים שתהיה מוכנה." הוא אומר כשאני בדיוק בדרכי אל המשרד שלי. הוא יודע שאיני יכולה לענות לו. הוא מכיר אותי ברגע שראה אותי במשרד שלו, בראיון העבודה הוא עוד היה חי. גם לו זה כאב, אני יודעת את זה ולכן הוא כל כך מבין אותי. אך בכל זאת לא מפטר אותי. כנראה בגלל הפוטנציאל שיש בי או כי אני פשוט מוכשרת במה שאני עושה.
אני הולכת בצעדים כמעט קלושים לעבר סוף המסדרון. שם נמצא המשרד שלי, רחוק ומבודד מכל האנשים שפה.
אני פותחת את הדלת ורואה את החוברות על השולחן כפי שאמר, מתיישבת על הכיסא ומתחילה להקליד.
התמונות שעל שולחני נמצאות תמיד בטווח ראייתי, להיזכר בעבר, להיזכר בו ולעולם לא לשכוח. אני לא יהיה כמו הוריי. שממשיכים הלאה ורק הולכים בכל יום השנה לפטירה שלו לקברו. ברור שאני גם הולכת איתם ובנוסף אני גם נשארת שם חצי שעה אחריהם ומדברת אליו, כאילו הוא עדיין כאן איתנו. המחשבות עליו מבלות איתי במשך כל יום ויום והסיוטים לא נגמרים אף פעם. הוא תמיד יהיה איתי, הוא מקיים את הבטחתו שהוא שומר עליי מלמעלה.
"אליאנורה?" אני שומעת קול נשי ועדין ואני מרימה את מבטי. רואה את חברתי לעבודה נכנסת לתוך משרדי וקוראת בשמי. עכשיו את, מה נסגר עם כולם? הם לא שמעו על המושג לעזוב אנשים בשקט. זה כל כך קשה.
"אליאנורה, תדברי איתי. בבקשה." היא באמת חושבת שאני אדבר איתה, עם ההורים שלי אני לא מדברת אז איתה? המון ניסו לדובב אותי בשנה האחרונה אבל אני לא מסכימה. רק הוא מדובב אותי. היומן שלי. זה שמלווה אותי מרגע בו הוא נפטר. הוא ממלא את החסר, במקומו.
"אליאנורה די!. לא רק לך כואב. אני הייתי החברה שלו, הארוסה שלו. היינו אמורים להתחתן ביחד וגם אותי הוא עזב. את רואה אותי מתנהגת כמו זומבית? לא. אני יודעת להמשיך הלאה וכך גם את צריכה לעשות." באמת? כמה פתטית את יכולה להיות. אם המשכת הלאה סימן שלא אהבת אותו. אני נושפת בשקט לרגל דיבוריה. הם היו אהבה הראשונה אחד של השני ולאחר שלושה חודשים בהם הם היו מאורסים ותכננו את חתונתם היא שמעה את הבשורה יום אחרינו. כמובן שגם היא הגיבה כמוני אך מהר מאוד הוריי וכולם עודדו אותה והיא חזרה לעצמה. ורק אני, מביטה בכולם שממשיכים הלאה אם חייהם ונשארת מאחור, למה רק לי זה כל כך כואב?
היא מחכה עוד דקה, שקט. רואה אם מילותיה חדרו אליי ואני שותקת, מביטה במסך המחשב ורק סופרת בליבי את הדקות עד שהיא עוזבת.
ואז זה קרה, אפילו לא הגעתי למספר שלוש והיא נושפת ומגלגלת אליי עיניים.
טורקת את הדלת שמקפיצה את כל הקומה ומשאירה אותי לבד.
בשעה ארבע אחר הצהריים אני מסדרת את דבריי לאחר ששלחתי לעזרא את הדברים שהיה צריך. הגיע הזמן לחזור הביתה. להתנתק מכולם ולהיות בתוך עצמי. לשיר שיר שיעודד אך יגרום לי בסופו לדמוע והוריי שישמעו מחוץ לחדרי חנקה רעועה יבינו שזאת אני אך לא התייחסו. אין למה.
אני סוגרת את הדלת ופונה לחדר שלו, רק מהמבט שלי הוא יודע מה אני הולכת להגיד. זה קל. הוא בין האנשים הבודדים שמבין את רצוני והוא קיבל את זה גם שהיה קשה לעבוד איתי כך, ואני לא אשקר ואומר שלא קל להיות עם עובדת שלא מדברת. ממש לדבר אל קיר. כנראה הביטוי כן עובד על אנשים.
אני מתקתקת בדלת, מחכה לאישור להיכנס ובינתיים מביטה בפקידת הקבלה שעונה לטלפון המצלצל תוך כדי כתיבה מהירה במקלדת המחשב. ואוו, תמיד תהיתי כמה קשה זה להיות פקידה וכעת אני רואה את זה בבום. בלי משים איני שומעת את עזרא מסכים לי להיכנס לחדרו ורק לאחר כמה שניות שאני מנערת את ראשי ומזיזה אותו לעבר הדלת הלבנה שמולי אני נכנסת שידי על הידית.
אני פותחת את הדלת, עייני פעורות עקב המצב בו עזרא בישיבה עם מישהו שאני רואה רק את אחורי ראשו. אני מרגישה איך לחיי מקבלות צבע אדום ופונה כבר לצאת מהחדר אך קולו הנוקשה של עזרא מונע ממני מלעשות כן ואני מסתובבת בחזרה. כל העת האיש המסתורי עדיין לא הסתובב לעברי ואני מחייכת בתוכי, אני ממש מעדיפה שלא לפגוש אותו. לחיי המסכנים והאיומים אין כוח ורצון להכניס מישהו שיצפה ממני לדבר, מה גם שלא יכול לקרות לעולם ולשם כך אני מקווה כי כל מה שאני רואה כעת זה הדבר היחידי שאראה אי פעם.
אני מביטה בו, מעבירה לו את המסר והוא מתיישב בחזרה על הכיסא, פותח כנראה את המייל ומסתכל שהעברתי לו את כל מה שרצה ממני.
"מעולה אליאנורה. אבל לפני שתלכי אני רוצה להכיר לך את הבוס הממונה החדש שלך. הדר וקנין." מה?, מה בוס חדש? אני לא יכולה לדבר איתו?, הוא מסתובב לעברי, שיט! אמרתי שאיני רוצה לראות אותו וכעת אני רואה את כל גופו. העיינים שלו האלה מביטות בי ואני פשוט לא יכולה להתנתק. בחילה עוברת בגופי ורצון עז להקיא זה כל מה שאני חושבת עליו כעת כי העיניים שלו מזכירות אותו, הבעת פניו השמחה מזכירה אותו. אני לא יכולה. אני פשוט לא מסוגלת להתמודד איתו כעת.
"היי אליאנורה. בדיוק דיברנו עלייך." הוא מדבר, אפילו קולו. והוא מחייך, אל תחייך! אני פוקדת עליו. כמובן שבתוכי אבל למה עזרא למה? אתה יודע שהנושא הזה עוד רגיש לי אז למה? אני מרגישה שאני לא מסוגלת הרצון להקיא עולה ועולה ככל שעובר הזמן.
אני בורחת משם, הוא לא יכול להיות הבוס החדש שלי. הוא מזכיר אותו. מזכיר אותו יותר מדי. ואני מרגישה כי הפצע נפתח מחדש, כל מה שחשבתי שהדחקתי מאחוריי חזר והגיע לי בבום. כמו מכה בבטן שמרגישים שמפסיקים לנשום כך אני מרגישה. שהפסקתי לנשום.