לשאוף לפסגה – פרק 1

תחילתו של סיפורי נרקמה כבר בשנותיי הראשונות בין כותלי בית הספר. מאז שאני זוכרת את עצמי לא הייתי מהמצטיינות וגם לא מהעצלניות, תמיד הייתי בין התלמידות הבינוניות. ידיעותיי לא נחשפו משום שלא פתחתי את פי, כולם חשבו שאני ילדה יוצאת דופן ושונה מבנות כיתתי. מטבעי אני שקטה וביישנית ולא מרבה להשתתף בשיעורים, אך מכיוון שבבית למדתי וחזרתי בעזרת אמי, ובהדרכתה גם הכנתי את כל השיעורים, ידעתי את החומר הנלמד.
המורות נהגו להושיב אותי ליד הבנות המופרעות, אולי ניסו לרמוז להן להיות שקטות כמוני.

הסיפור שלי התחיל כשהתלוויתי לאמי לוועדת השמה שנקבעה לשעה תשע בבוקר. לא רציתי ללכת לפגישה הזאת, הלכתי רק משום שאמי הכריחה אותי להניח את עיסוקיי בצד ולבוא אתה "לוועדת ההשמה".

לאחר המתנה של כרבע שעה נכנסתי לאולם הוועדות, שם נשאלתי שאלות על ידי נציג מטעם העירייה – פסיכולוג שהוזמן במיוחד לוועדה. גם יועצת בית-הספר הקודם שבו למדתי בילדותי, חנה שמה, נכחה בשיחה ובעת קביעת ההחלטה. הייתי אמורה להשיב על כל שאלותיהם, התשובות עמדו על קצה לשוני אך שתקתי. מצאתי שם את עצמי נבוכה למדי כשעיניהם סוקרות אותי במבט בוחן.

המתח הפריע לי להתרכז בשיחה. כל התשובות פרחו מראשי, ומבטי התמקד באחד הציורים שנתלו על הקיר. הציור נחרט בזיכרוני – נשקפה ממנו דמותה המסתורית של 'המונה ליזה'. ישבתי שם נכלמת, הוכרחתי שנית להשיב על השאלות שנשאלו שם. שאלו אותי אם ומתי ערכו לי אבחון כשהייתי רכה בשנים. לא ידעתי איך לנסח את התשובה ואמי ענתה במקומי. פניי האדימו כעגבנייה. בסופו של דבר, לאחר דיונים בנושא התאמתי וכישוריי, הועברתי מחינוך מיוחד לכיתה מקדמת בפנימיית אומנויות. חשתי שהחיים מעמידים אותי במבחן, הרגשתי כאילו האדמה עומדת לפצות את פיה ואני אמעד לתוכה.

כשהיינו בתחנת האוטובוס בדרך הביתה הרגשתי איך שהלב שלי מפרפר. התחושה הזו הייתה כל כך ממשית עד שחששתי שלבי יצא ממקומו, וקיוויתי בכל מאודי שאמי לא תבחין בכך. למזלי, היא לא שמה לב.

גם כשאני מרגישה בת מזל, לפעמים תחושותיי מתרכזות בתוכי, איני מוצאת דרך לבטא את רגשותיי, ובלי שאני מתכוונת דמעות מתחילות לזלוג על לחיי.
איני יודעת להסביר מדוע, אך כשמשפילים אותי או מלבינים את פניי ברבים מתגלה שיר האמתית שבתוכי דווקא כשאני כותבת על גבי דף את תחושותיי העמוקות ביותר או כשאני מאזינה למוזיקה, מקלידה במחשב או סתם בוהה בתקרה ושקועה במחשבות על חיי.

חיכינו לפחות חצי שעה בתחנת האוטובוס, סבלנותי כבר פקעה, אבל האוטובוס עדיין לא הגיע וגם לא נראו אוטובוסים באופק. לפתע קו ארבע א' התקרב לעברנו. החשתי את צעדיי כדי שהאוטובוס לא יחלוף על פניי ואני אשאר מאחור. כשהבחנתי באמי שהספיקה להתקדם חמישה צעדים לפניי, הכרחתי את עצמי למהר להדביק את הפער ולעלות לאוטובוס. לפני שאמי הספיקה לחפש מקומות ישיבה פנויים, התיישבתי על המושב הקדמי הסמוך לעמדת הנהג, והצמדתי את אפי לזגוגית החלון.
האוטובוס הזדחל לו במעלה הרחוב עד שהגיע לתחנה, ותוך כדי שירדנו מהדלת האחורית נזכרתי שבעת שישבתי לצד החלון הנחתי את התיק שלי על המושב מולי, וכעת, מרוב חיפזון שכחתי ליטול אותו. זינקתי לאחור כנשוכת נחש ומיהרתי להביא את התיק מהמושב, הטלתי אותו על כתפי וקפצתי בדילוג שתיים-שלוש מדרגות היישר למדרכה.
בהגיעי לביתי מיהרתי לחדרי כדי להניח את חפציי במקומם. צנחתי על המיטה בעודי נאנחת קלות.

לאחר כשבוע היה מונח מכתב רשמי מטעם העירייה על השולחן בחדרי. במכתב נכתב שחור על גבי לבן שאני, שיר, מוזמנת בתשע בבוקר למפגש ראשוני עם בנות כיתתי, לראיון קבלה אצל המנהלת וכן להשתתף בפעילות לעריכת היכרות עם המקום ועם מגמות הלימוד השונות הקיימות בו כמו: מוזיקה, אומנות, קולנוע, תסריטאות, שחייה ומחול.
הרהרתי בדבר מבחן הקבלה הצפוי לי ליום המחרת. לבי הלם כמו עשרה תופים משום שחששתי שמא החברות שיהיו לי בפנימייה יהיו רעות ומופרעות או לא מספיק טובות. לא הייתי מוכנה בשום פנים ואופן לעזוב את חדרי, בעיקר כעת, כשטעמתי תחושה שהיא לגמרי חדשה עבורי והייתה זרה לי לחלוטין עד היום. בשניות הללו המחוג כמו נעצר עבורי, החדר כמו קפא למחצה והדקות נידמו כנצח. ברגעים אלו ממש, איני יודעת להסביר זאת, אך משום מה לא יכולתי להכיל את ההרגשה שמילאה אותי, הרגשה של התרגשות.

חשבתי, הרי אין לי ממה להתרגש כי החוויות שאני אטעם מהן טרם התרחשו, ומדוע אני מהרהרת בדברים שעדיין לא אירעו. שכבתי בתנוחה עוברית על צדי. הכרית הייתה ספוגה בדמעות, אפילו לא הבחנתי במבול הדמעות שירדו מעיניי. מעולם לא שנאתי את עצמי כמו עכשיו, רק משהנחתי את ראשי והנחתי לעפעפיי להיעצם מאליהן, סערת נפשי שככה אט אט. אמי לא הייתה שותפה לרגשותיי, למרות שהרביתי לשתף אותה בתחושות מסוג זה אפילו לעיתים קרובות, הפעם לא נתתי לה להתקרב אלי לבל תבחין בדמעותיי.
רציתי רק לישון בלי שאף אחד יבוא ויתחיל לשאול אותי שאלות. באותו הרגע המצב הנפשי שבו הייתי שרויה לא איפשר לי לדבר. קמתי מהמיטה, פתחתי את דלת הארון ונברתי בו בחיפוש אחר פיג'מת הקיץ שלי. לא מצאתי אותה בשום מקום. התחלתי להשליך את הבגדים שגלשו מן המגירות הפתוחות לרווחה היישר על מיטת הקומותיים שניצבה מול שידת הלילה. הבטתי מבעד לחלון וראיתי שהשמים בהירים ותכולים. הכובבים כמו היו ואינם. אמי הגיחה מהמטבח לאחר שקראה לי פעם ופעמיים בטענה שלא סיימתי לבצע את המטלות שהטילה עלי במלואן, ושאיני נוהגת להשאיר את הכיור נקי ומצוחצח. למרבה הפתעתי, היא אמרה לי שפיג'מת הקיץ החביבה עליי נזרקה בשל הבד הבלוי שכבר לא היה ראוי לשימוש.
נאנחתי בקול. אימא יצאה מהחדר, ואני הפשלתי את השמיכה והתפרקדתי על המיטה במטרה לשקוע בשנת החלומות המתוקה שלי.

התהפכתי על משכבי, השינה הייתה רחוקה ממני והלאה. לא יכולתי לנשום משום שההתרגשות גאתה בי שוב עד כדי אי יכולת להירדם. ניסיתי לספור כבשים בקול, אך גם זה לא הלך. מצאתי את עצמי באמצע הלילה מדברת אל עצמי, בחושך, בחמש לפנות בוקר. דמדומי השחר כבר הסתננו דרך חרכי החלון בעודי מנסה לשווא לישון. עיניי הכחולות שבדרך כלל הן חולמניות וסקרניות, היו עתה אדומות ונפוחות כי הדמעות עדיין צצו להן וזלגו ללא הפסקה. קרניה החמימות של השמש סינוורו אותי וטשטשו לחלוטין את שדה הראייה שלי. קמתי לאטי בעודי גועה בבכי חרישי. ראשי החל לכאוב והרגשתי שהכאב מתפשט לשאר חלקי גופי.
נשמתי עמוקות, לא ישנתי מי יודע מה וגם הייתי מוכרחה להשכים קום. סקרתי בשיעמום את חלל החדר, השתדלתי ליצור קשר עין תמידי עם אמי, כדי שהיא תדע שאני קשובה לה אפילו אם היא מדברת על נושאים שלא מדברים אלי. עכשיו עיניה החומות ננעצו בי, לא ידעתי לנחש האם היא כועסת עליי או אולי זו אני שסתם מדמיינת אותה זועמת. כך או כך לא היה לי פנאי להרהר בזה, ומיד התרוממתי על רגליי. לא היה לי כוח להיכנס עכשיו לוויכוחים מיותרים, נעצתי באמי מבט זועף, לא רציתי לשמוע שום דיבורים, לא רק שלא ישנתי טוב בלילה גם היו לי סיוטים ופחדים בלתי מוסברים.
אני תלויה באימא שלי וזה לא טוב. אני בסך הכול בת שלוש-עשרה. זה מפחיד להרהר במחשבות מוזרות, לפעמים הן מכשילות את שיקול הדעת שלי. "שיר", אמרה אמי והסתכלה עליי במבט בוחן, "היום הזה הוא יום מיוחד בשבילי, את כבר לא ילדה, את מוכרחה לדעת שאת נכנסת לעולם הנעורים, ואת חייבת לעמוד בזכות עצמך. אני יודעת שאת מסוגלת להגיע ליותר. את עולה לכיתה ז'. זה מרתיע וגם מרגש בו זמנית."
פיה התעוות למעין חיוך לעברי, היא ניסתה להרגיע אותי. אני ניסיתי להילחם בדמעותיי, אך כבר לא הייתי מסוגלת לשלוט בעצמי, לא התאפקתי ומצאתי את עצמי צורחת, "אימא אני לא רוצה ללכת לפנימייה, אני לא רוצה כלום, אי אפשר להכריח אותי", התקוממתי. היא אחזה בזרועי, אבל אני הסרתי את ידה מכתפי בפראות. הסתובבתי סביב עצמי בחוסר אונים. תחושת המסכנות העצמית הציפה אותי ושוב ריחמתי על עצמי.

אימא הושיבה אותי על המיטה התחתונה, צנחתי עליה בבת אחת. השפלתי את מבטי ועיניי בהו בקיר דקה ארוכה. שתיקה עצבנית התפשטה באוויר. אני ואמי החלפנו מבטים. "אני לא מכריחה אותך, אבל זה לטובתך", היא שברה את השתיקה. בהיתי בה. לא העזתי להוציא מפי אפילו מילה. הדמעות פשוט ייבשו לי את העפעפיים ולא יכולתי להרים את מבטי אליה. היה משהו בדבריה שגרם למצפון שלי לגבור על דמעותיי, הרי היא אימא שלי – ולא משנה מה היא תעשה, זה רק לטובת עתידי. מדוע מיהרתי לכעוס לחינם, חשבתי לעצמי והבטתי בה נרגשת ונחרדת גם יחד.

קמתי לבסוף. פסעתי לעבר חדר האמבטיה, וכששטפתי את פניי הבחנתי בעיגולים הכהים שהופיעו תחת עיניי. המים הצוננים הרגיעו במקצת את דיכאוני.
הרגשות שלי כאילו עשויים מזכוכית. כל אחד יכול לגלות מה אני חשה. כל אחד גם עלול לנפץ אותי או לשבור את רוחי לרסיסים. אני כמו בובת חרסינה, ומה יקרה אם אני אשבר או אתנפץ על נקלה. אני זקוקה למישהו חזק שיגונן עליי ושתמיד ישמור אותי, המשיכו מחשבותיי להלום בי. כל אחד יכול לרמוס אותי, להמעיט בערכי ואף לבוז לי. איך ניתן לחזק את החרסינה הדקיקה הזו הנוטה להישבר בקלות. תמיד אני נאלצת לעמוד בקיפאוני ולספוג את כל מה שמטיחים בפניי, הרהרתי.
בחנתי ביסודיות את בבואתי הנשקפת מהראי הניצב מולי, והחלטתי שהיום הזה שאמנם התחיל ברגל שמאל – ימשיך דווקא ברגל ימין. קודם לכן קמתי מדוכדכת ומפוחדת מאוד, אבל עכשיו הדיכאון שכך מעט, המבט מוכה היגון שהשרה עליי אווירת נכאים התחלף בחיוך חמים ורחב. צחצחתי את שיניי – דבר שאני לא מקפידה עליו כל-כך, ופסעתי למטבח. אמי הייתה רכונה על העיתון, מעלעלת בו בעניין. לא רציתי להפריע לה אז התיישבתי בצדו השני של השולחן.
"בוקר טוב", אמרתי כבכל בוקר אך היא לא ענתה. "בוקר טוב", קראתי לעברה בפעם השנייה, "למה את לא עונה?" שאלתי אותה בתימהון. אבל היא לא השיבה. היא הייתה כל-כך שקועה בעיתון עד שלא הבחינה בי. עיניי הכחולות העמוקות סקרו אותה בפליאה.
שוב אמרתי בוקר טוב. החלפנו מבטים ואז היא ביקשה ממני לגשת לחדר האמבטיה כדי להתקלח. ניגבתי בגב ידי את אגלי הזיעה שהצטברו על מצחי, והלכתי לעשות זאת. ואז, כרגיל, שכחתי את עצמי בחדר האמבטיה.
אמי דפקה קלות על הדלת וביקשה ממני להזדרז ולסיים להתקלח. נאבקתי כדי ללבוש את החולצה ההיא עם הפסים הכחולים-צהובים שאמי קנתה לי ב'פוקס', בעוד השרוולים הארוכים מסתבכים. לקח לי זמן רב להתארגן אך לבסוף יצאתי.

אבל הזמן לא פעל לטובתי. העניינים לא זרמו כפי שציפיתי, נקלעתי לוויכוח סוער עם אמי על כך שנכנסתי להתקלח בשעה מאוחרת. היא כעסה ואסרה עליי לצפות בתכנית הילדים בטלוויזייה. היא החרימה לי את הטלוויזיה עד שאני אדע להתארגן מוקדם ואנהג כיאות בכבוד הראוי לה. הצטערתי מאוד, לא רציתי לפתוח כך את הבוקר. שוב, מצאתי את עצמי מדוכאת וממורמרת. לא הייתי במיטבי. ביחוד כשאני חסרת מצב-רוח אף אחד לא מעניין אותי. אני שונאת להיות כך. אמי אינה מבינה כלל את שינויי מצבי רוח שלי, ותוהה מדוע הם מתחלפים במהירות בפרקי זמן קצרים כל-כך.

אימא הכינה לי שוקו על בסיס חלב, זה יצא מעולה וגמעתי הכול בלגימה אחת. הלשון שלי כמעט נכוותה. "תודה רבה", מילמלתי. עיניי נחו על הקומקום, פזלתי אל אמי שהביטה לעברי. אני בת מזל ידעתי, פרט למקרים מסוימים.
לאחר מכן מיהרתי להתייצב מול הראי העומד סמוך לחדר השירותים. בחנתי את בבואתי בתסכול וברחמים עצמיים. יש לי רצון נצחי להילחם נגד האופי ההפכפך והבובתי שלי. שתי הבעיות המרכזיות שלי הן שהידיים שלי חלשות ופועלות באיטיות, וגופי כחוש ודקיק למדי. אני גם מיוחדת, אבל המיוחדות והיחודיות המשונה שלי סמויה מעינו של הזולת. אמרתי לאימא שאני זקוקה לליווי משום שיהיה לי קשה אם היא לא תהיה נוכחת במבחן הקבלה שלי לפנימיית אומנויות. התחלה חדשה מחדירה בי סימני שאלה בלתי פתורים. ייתכן שפחדיי אינם מוצדקים, אך חששות הם חלק בלתי נפרד מהאני הפנימי שלי.

הסברתי לאמי שמכיוון שיש מפגש כיתתי, אני מעוניינת שהיא תתלווה אלי כדי שלא אהיה לבד. מלבד זאת, הוספתי שאני מתרגשת וחרדה בו זמנית. השיחה התנהלה ברוח טובה ובסבלנות, דבר שלא אפיין אותי תמיד.
עיניי קרנו ודמעו גם יחד, אימא רכנה לעברי ורפרפה נשיקה בלתי מורגשת סמוך לאפי. הסמקתי קלות. הרשיתי לעצמי, ובנימה אופטימית זו תמה שיחתנו.

ניגשתי לחדרי במרוצה כדי לארוז את מזוודתי הקטנה שהייתה מונחת על המיטה התחתונה. ארגנתי אותה בעזרתה של אמי לקראת ההליכה המתוכננת לפנימיית אומנויות.
לאחר שהמזוודה הייתה מוכנה, אימא העבירה סירוק קל על תלתלי הזהב הסבוכים והפרועים שלי כדי שאראה טוב במפגש עם בנות כיתתי. לאחרונה, הם נעשו זהובים יותר מאי פעם. שערותיי הבהיקו באור השמש המסנוורת. שלא כתמיד הן היו מכווצות ונראה היה כאילו הסתפרתי למרות שבשנים האחרונות לא דרכה כף רגלי בשום מספרה. בחנתי את דמותי בהנאה, ואהבתי את מה שראו עיניי.