לרצוח את תומר

תומר סגרה את המחברת שהבאתי לה. וישבה בשתיקה לידי.
"זה מדהים," היא אמרה. חייכתי באנחה והלחץ השתחרר מגופי אבל לא עד הסוף.
"באמת?" שאלתי, עדיין לא בטוחה. היא הנהנה, וחייכה.
חיבקתי אותה חזק חזק, כי תומר היא מסוג בני האדם שתמיד רוצים שיהיו לידיך, אבל תמיד תרצה לודא שהיא עדיין שם.
"את עוד תהי סופרת," היא צחקה וגם אני, אבל ביטלתי אותה במהירות והזכרתי לה שאנחנו בונות עסק.
"אפשר גם לנהל עסק וגם לכתוב, זה לא פוסל אחד את השני," היא אמרה ועיניה נצנצו והרגשתי שהיא מתכננת משהו שאני לא ממש אוהב. "אולי תכתבי עלי?" היא הציעה.
"אני, אני לא חושבת," היססתי.
"למה?" היא חייכה, פניה מביטות בי כתינוק שלא קיבל את הממתק שרצה.
"אני לא כותבת על אנשים שאני אוהבת, אני לא רוצה לרצוח אותם," אמרתי לה. אני רוצה את תומר חיה לידי כמו הפרפרים שהיא הכי אוהבת.
"אני מסכימה לך להרוג אותי," היא צחקה את צחוקה המתגלגל והמתוק כמו תמר.
אבל אני לא מסוגלת להרוג את תומר, כי כשאני רואה אותה אני מתה בעצמי וכמו הדמויות עם הלבבות המרוסקים שעליהן אני כותבת, המחשבה שהיא לא שלי שוברת אותי.