לקוי חלק ב'

האדמונית הקטנה רצה בשדה, צמותיה מבולגנות ועינייה בורקות, לא נשאר לה זמן רב, היא הייתה צריכה לחזור להיראות כמו ילדה בורגנית עם שיער אסוף בקפידה, שמלה ישרה ללא קמטים ועיניים מתות חסרות ברק שמתבוננות בדפי התווים של אותה מנגינה משמימה לפסנתר. אבל כיצד תוכל לעזוב, כאן היא חופשיה, כאן היא הרוח, השמש והציפור שמצייצת שכל האופק פתוח לפניה.
אבל הגיע הזמן, מהר מאוד אימה תחזור מהמפגש השבועי של נשי הקהילה ותבחין שהיא נעלמה, שבמקום ללמוד היא מתרוצצת לה בשדות אז היא פנתה למשעול שמוביל לאחוזה, ואז היא הבחינה בו נער בהיר שיער שרוקד לצלילי מוזיקה שמעולם לא נשמעה, הוא חייך אליה ושאל אותה עם מבטא מוגזם: "אם הכרטיס שלך כבר לא מלא, האם תואילי בטובך לרקוד עימי?" העלמה נענתה להצעתו ושניהם פצחו בריקוד עליז וכפרי. בתום הריקוד אמרה לו שהיא מוכרחה לחזור והחלה לפנות לאחוזה הישנה. הוא עצר אותה ואמר: "האם תתני לי את שמך?"
"קתרין, קתרין דיאן".