לצרוח את השתיקה – 33

לצרוח את השתיקה – 33
*נקודת מבט דולב*

אני וריי חיכינו בחוץ כדי להשאיר את ג׳וי לבד עם שון המזדיין הזה. לא מגיע לו אותה! לאף אחד לא מגיע, היא מלאך שמתעלה מעל כולם.. אם היא רק הייתה שלי.

״דולבבבב״ ריי העיפה ידה מול פניי.
״מה?״ קטעה את חוט מחשבותיי.
״התנתקת מהעולם?! שנים אני קוראת לך״ נאנחה בציחקוקים.
״שון עזב בטריקת דלת..״ הוסיפה בזריזות.

נכנסנו יחד אל חדרה של ג׳וי, ארשת פנים כועסת הופיעה על פניה.
״איך הלך?״ שאלה ריי בקול רועד.
״הוא לא מוכן להבין שזה הילד שלו. הוא ינטוש אותנו.. אני לא יכולה לגדל אותו לבד״ השפילה מבט.
״את לא לבד, יש לך אותי תמיד״ חייכתי, נתקלתי במבטה הזעוף דל ריי והוספתי-
״אותנו!״
״יהיה בסדר..״ נאנחתי.

עוזי בדיוק נכנס לידר.
״אני אשמח אם תשאירו אותנו לבד״ אמר עוזי.
ריי ואני יצאנו בצייתנות.

״לאן את הולכת?״ שאלתי את ריי שהסתובבה לצד השני המרוחק של חדר המיון.
״ל.. שירותים״ חייכה.
״ד ״ש לאסלה.״ קרצתי לה, היא צחקקה בקטנה והלכה.

אם ג׳וי הייתה מבינה מה אני מרגיש איתה ..

*נקודת מבט ריי*
מצאתי אותו עומד בחוץ, מחכה למונית.
״מה אמרת לה??״ שאלתו בכעס.
״מה עם נשיקה על הלחי ושאילת ׳מה קורה׳ מנומסת?״ התגרה בי המניאק.
״תענה לי!״ צעקתי עליו ועיני התפתו לצאת ממקומן.
״שאני לא האבא של התינוק הדמיוני שלה״ חייך המפגר.
״התינוק אמיתי !״ התעצבנתי מהסתימות שלו.
״זה מה שאת אומרת..״ פיהק.
״והרופא״ הזכרתי לו.
״שקרן״ אמר.
״קיצר כולם טועים ורק אתה צודק.״ חזיקתי את טענתו.
״פחות או יותר״ אמר הטמבל.
״ואם התינוק אמיתי?״ ניסיתי להוציא ממנו טיפת תבונה ואנושיות.
״הוא לא״
״ואם כן?״ לא וויתרתי.
״אז באסה.. הוא לא שלי, ואני לא מתכוון לטפל בו או בה.. בסך הכל סטוץ שהסתבך. אבל מה אכפת לך זה במילא שקר.״ אמר.
״אתה לא חושב שלבריון יש השלכות, לרוב אחרי 9 חודשים יש תוצאה!״ התחרפנתי מהאדישות שבו.
״היא תצטרך להסתדר לבד.. אני לא בא בקטע של אבא״ הרים את ידיו כמתנצל.
דמעה בוגדנית שהזכירה לי את המציאות ירדה במורד לחיי, הסתובבתי והלכתי הרחק משם.

״אני לא מאמינה שאתה אח שלי..״

**נקודת מבט דולב*
כשעוזי יצא מחדרה של ג׳וי הוא נראה היה קצת מאוכזב אבל מבין.
״כשג׳וי תסיים לארוז אנחנו חוזרים.. היא השתחררה״ אמר והלך אל האחיות לחתום על כתב וויתור-שיחרור.
ריי בדיוק הגיעה מהשירותים, היא נראתה קצת נסערת אז לא שאלתי דבר. היא כנראה בכתה על ג׳וי..
״אני ניכנס אל ג׳וי.. את באה?״ שאלתי את ריי. היא אמרה שהיא תכנס אחר כך.

״היי״ סגרתי את הדלת מאחורי ורק אז שמתי לב שג׳וי רק בתחתונים וחזייה, מחליפה את בגדי בית החולים.
התיישבתי על מיטת החולים.
היא הסתירה את עצמה עם וילון החציצה שבין מיטות החולים הריקות ותקעה בי מבט.
״מה?״ שאלתי בתמימות.
״אני חצי ערומה״ אמרה.
״אז תתלבשי״ אמרתי בתמימות.
״חצוף״ הסמיקה כולה.
״את מתביישת ממני?״ הצבעתי עם ידי עליי בהפתעה.
היא השפילה מבטה.
״אבל זה לא פעם ראשונה שאני רואה אותך ערומה את יודעת״ פניה הפכו לעגבנייה.
״את יודעת נכון?!״ מבטה היה מבולבל.
״פשוט צא״ אמרה בקול חרישי.
יצאתי.

״מה קרה?״ שאלה אותי ריי כשהתיישבתי לידה.
״היא לא זוכרת..״ אמרתי.
״מה״ אמרה.
״שהצלתי אותה״ אמרתי מאוכזב, זה היה הקלף שלי להיות איתה. הסיכוי היחידי..
״היא הייתה מעולפת״ אמרה ונגסה בתפוח.
״היה פרק זמן שאני בטוח שהיא ראתה אותי, עוד בחדר כשהרבצתי לסקאיי!״ הנחתי את ידי על ליבי כשנסע.
״אני אדבר איתה.״ אמרה וחיבקה אותי.

*נקודת מבט ריי*
היה לי קשה כל הזמן הזה להסתיר מג׳וי שאני מקורבת לשון, הלוואי ולא הייתי.. אבל אין לי ברירה! בזמן המתאים אני אספר לה, עכשיו זה לא הזמן.

״היי״ חייכתי אלי כשניכנסתי אל חדרה.
״היי״ החזירה, היא הייתה כבר לבושה יאיר כמה את התיק שלה.
עזרתי לה לקפל את הבגדים.
״את באמת לא זוכרת?״ שאלתי.
״את מה?״ שאלה בהיסוס.
״שדולב הציל אותך״ נאנחתי מהמצב. היא נשארה עם אותו מבט מבולבל.
״הוא נשא אותך ערומה, כשרק מגבת עוטפת אותך, עד בית החולים בריצה ארוכה וממושכת בלי לעצור. הוא נשאר לצידך עד שהתעוררת ורק אז הרשה לעצמי לחזור למוסד כדי להתקלח ולהביא בגדים ואז חזר לצידך!״ חייכתי אליה.
״באמת?״ שאלה הקול חרישי.
הנהנתי לכן.
״וואו..״ נאנחה.
״מתי זה קרה?״ שאלה.
״את באמת לא זוכרת?״ נלחצתי.
״בקושי, הייתי מעולפת.״
״לפני ארבעה ימים, היית פה באישפוז מאז.״ אמרתי בעצב.
פניה נהפכו לעגמומיות ומהולות בעצב.
״אל תדאגי סקאיי עכשיו בכלא!״ חייכתי אליה, מנסה לרומם את מצב רוחה.
היא נראתה מבולבלת, היא גרדה את ראשה ועיוותה את גבותיה.

״מי זה סקאיי?..״