לצרוח את השתיקה – רקע

לצרוח את השתיקה – רקע

(לא לדאוג יהיה הסבר על הדמויות בהקדמה, מטרת הרקע היא כדי להציג את הרעיון המרכזי של הסיפור לפני שיתחיל, אין פה ספויילרים. סליחה אם זה לא מובן, מבטיחה שהכל יתברר)

אני זוכרת את היום הזה, לפני אחת עשרה שנים. ישבתי על ספסל עץ מבריק וקשיח בשורה הראשונה, האולם היה מלא באנשים- כולם רשמיים. אני זוכרת שהייתי הילדה היחידה, ישבתי לי בשקט כשאני לובשת את שימלת המשבצות האדומה שלי וזוג קוקיות עיטרו את ראשי. שתקתי אך מסביבי היה רעש גדול, לפתע לתוך החדר נכנס אדם רחב עם שיער אפרורי. כשהאדם התיישב על כסאו המהודר הרעש נפסק בשנייה חדה. חייכתי לעצמי חיוך ביישני, נזכרתי בזיוה, כל פעם שזיוה הרימה את יד ימין ידענו כולנו כי אסור לדבר ויש להקשיב. התגעגעתי לזיוה, התגעגעתי לכל הילדים שבגן שלה.
הזמן עבר ועדיין לא הבנתי על מה המבוגרים דיברו, אני חושבת שזו הייתה הכוונה, המשפט לא היה מנוסח כדי שילדה בת חמש תבין. עכשיו במבט לאחור אני מבינה שאין דרך קלה לנסח לבת חמש שהיא לעולם לא תיראה יותר את הוריה. האדם מטבעו תמיד מחפש את הדרך הקלה לפעולה, לא בהכרח הדרך הנכונה. גם העובדת הסוציאלית בחרה בדרך זו, אני לא מאשימה אותה אבל הייתי שמחה לדעת קצת יותר פרטים על למה יום אחד הוריי נעלמו מחיי במפתיע.
״אח של אבא שלך, עוזי קלמן, נבחר להיות האפוסטרוף שלך. זה אומר שאת תעברי לגור יחד איתו כי זה מה שבית המשפט מצא לנכון, הוא ידאג לך מעכשיו. אני אתן לך מספרי טלפון שאליהם תוכלי להתקשר בקשר לכל בעיה שתהיה לך. אוקיי מתוקה?״. רק הנהנתי אל העובדת הסוציאלית שאת שמה אני כבר לא זוכרת ולא אמרתי דבר.
את עוזי זכרתי בקושי, הוא סעד איתנו פעם ביום ההולדת של אבי ואפילו שלח לי ברבי קטנה בדואר כשמלאו לי ארבע שנים, אה וגם ראיתי אותו פעם כשהוא עשה לי בייביסיטר כשהייתי ממש קטנה. בית המשפט הקציב לי שבועיים נוספים עם העובדת הסוציאלית כדי שתעזור לי לארוז, להפרד מהחברים שבגן, כדי לנטוש את עברי.

עברו שבועיים, עמדתי על שפת המדרכה עם מזוודה גדולה מצידי ודובי קטן בידי. לאחר מספר דקות טנדר אדום גבוה וחלוד חנה מולי. ממנו יצא עוזי, גבר בשנות השלושים לחיוו, גבוה שזוף ועם זיפים שחורים עבים. הנסיעה איתו הייתה יחסית שקטה, מידי פעם הוא סיפר לי כמה עובדות על עצמו, כמה זיכרונות ישנים, על הרגשות שלו וציפייה. לפעמים הוא גם שאל אותי שאלות ועניתי בקצרה, לא שאלתי אותו דבר כי ידעתי, ידעתי לאן אני נוסעת. אבא היה מספר לי סיפורים על המקום שבו עוזי עובד כדי שאוכל את הירקות בצלחת, הוא אמר שאם לא אוכל אפונים אולי גם אני אגיע לשם. לאחר שלוש שעות של נסיעה הגענו.

אכלתי תמיד את כל האפונים בצלחת, ובכל זאת מצאתי את עצמי במוסד לעבריינים צעירים…