לפתוח טרופית הפוך-פרק 2

אף אחד לא התייחס במיוחד לדניאל, ילדים חדשים לא היו דבר נדיר במקום הזה.
טוב, להיות אמיתית, אף אחד לא התייחס אליו במיוחד, אבל רוב הבנות דווקא כן.
חזרתי לחדר אחרי יום מעייף במיוחד, זה היה רק שבוע אחרי היום הראשון, וכבר נתנו לנו שני מבחנים ובוחן, במתמטיקה, פיזיקה והיסטוריה-מגזם למדי בשביל יום חמישי-סוף השבוע. כל מה שרציתי היה לצנוח על המיטה ולנוח קצת, לנצל את סוף השבוע הזה לקריאה ומנוחה, וזהו.
אבל כשפתחתי את דלת החדר, נפערו עיני מהפתעה.
דניאל ולוסי
על הכורסא הקטנה
מתנשקים.
סגרתי במהירות את הדלת, הסתובבתי משם,והתחלתי ללכת לשום-מקום.
האמת, הסיבה היחידה שכעסתי על דניאל הייתה כי הבחורה הייתה לוסי.
לוסי.
לוסי.
לוסי.
מכל הבנות שנמרחו עליו זאת הייתה חייבת להיות היא. איכס, הלוואי שלא הייתי רואה אותם.
מגעיל.
הסתובבתי בבניין, עליתי ועליתי, עד שהגעתי למחסן קטן ושקט.
נכנסתי אליו וסגרתי את הדלת, האור היחיד בחדר היה זה שחדר את הוילון הגדול שהיה על החלון הענקי.הלכתי לעברו, הסטתי בעדינות את הוילון, והשקפתי על נוף הערב של הפנימיה. בהיתי בחלון במשך כמה דקות, כשלפתע שמעתי רעש מאחורי.
הסתובבתי במהירות.
מולי עמד נער שחור. אין מילים אחרות לתאר אותו.
המכנסיים, החולצה, הנעליים, והשיער היו כולם שחורים לגמרי.
הוא עמד שם, מול הדלת, חוסם אותה, ומביט בי במשך כדקה.
שתיקה מתוחה הסתררה והתחלתי להילחץ, מי זה?, מה הוא עושה כאן?
"למה את פה?" הוא הפר את הדממה בקול תקיף.
לא עניתי, לא רציתי להסביר את עצמי לילד הזה, ו-טוב, התביישתי. אחרי הכל, דניאל ואני לא זוג, וטוב שכך.
"היי! מדברים איתך! למה את לא עונה?קרה משהו?" קולו התקיף התרכך עם סוף המשפט, והוא הביט בי, ממתין לתשובה.
הנדתי פעם אחת בראשי בעיניים מושפלות.
הוא לא אמר כלום, רק הושיט את ידו אל כי מכנסיו הוציא משם אולר, ופתח את אחד הסכינים החדים.
עייני הדומעות נפערו והלכתי כמה צעדים אחורה, עד שגבי נגע בקיר. מביטה בנער מפוחדת.
אבל הוא רק צחק קלות, "תירגעי, אוקי. אני לא אעשה לך כלום" אמר, והלך לארון הקטן שבפינת החדר. הוא הוציא ממנו שקית ומתוכה תפוח.
"רוצה חתיכה?" שאל.
הנהנתי הנהון קטן בחיוב ובחיוך קטן, והבחור חייך בחזרה.
"יפה, זאת התקדמות" אמר "אני עוד אגרום לך לדבר! את תראי!" הכריז וצחקתי צחקוק קטן. הוא הושיט לי חתיכת תפוח.
"יפה נכון?" הוא הצביע על הנוף. "פעם זאת הייתה מרפסת, אחר כך הפכו אותה למחסן והיום לא משתמשים בה בכלל" משכתי בכתפיי.
לפתע שמתי לב לכך שהחשיך, הסתכלתי ארוכות על הדלת ואז העברתי את מבטי על החדר. הוא הבין.
"את יכולה לבוא שוב" אמר והושיט לידי מפתח קטן. "מקום מסתור מהעולם".
צלצול לארוחת הערב נשמע, וקפצתי משם. רצתי אל עבר האולם וישבתי לבדי בפינה.
הלכתי לישון בלי להעיף מבט אל עבר דניאל ובמקום 'לילה טוב' רק אמרתי:
"אני מקווה לפחות שהיא מנשקת טוב"
"הכי טוב" הוא ענה.
"היא גם בוגדת הכי טוב" אמרתי. "תזכור את זה".
למחרת בבוקר-יום שישי, פקחתי את עיני בעייפות, ומולי עמד דניאל, לבוש ומאורגן.
"אֵה, אתה הולך עם לוסי" אמרתי.
"האמת שלא, אני הולך עם כמה ילדים מהשכבה, גם את באה. תתארגני" קבע.
הבטתי בו במבט מופתע, אבל לא אמרתי כלום.
דניאל יצא מהחדר ורק אמר: "תבואי לשער עוד עשרים דקות".
התלבשתי ויצאתי.
ליד השער עמדו כמה ילדים וביניהם דניאל.
"היי, ג'ק, באת" קרא לעברי.
התקרבתי בחשש אל עבר שאר הילדים, היו שם שני בנים ובת.
"זה איאן" הצביע דניאל על הילד הלונדיני, "זה כריס" עבר לבעל השיער החום, "וזאת אחותו של כריס, התאומה שלו, דניס".
"תכירו את ג'ק"
"היי" אמרו שלושתם.
"הי" עניתי.
הסתררה דממה מביכה, שדניס שברה. "אנחנו, לא מתכוונות לאחר לסרט" אמרה בהחלטיות, ומשכה אותי אחריה. "נכון ג'ק?" שאלה.
"ברור" עניתי והתחלנו ללכת, חייכתי אליה בהכרת תודה.
"מאיפה אתם מכירים?" שאלתי אותה.
"טוב, כמו שהבנת, כריס הוא אחרי, ואת דניאל הכרתי פה"
"ואיאן?"
"אותו אני מכירה הרבה זמן" אמרה ולא הוסיפה.
בסופו של דבר, גם הבנים השיגו אותנו ונסענו למרכז, לקולנוע.
כשחזרנו, דיברנו בעצב מהול בהומור.
"אז חוזרים לכלא" אמרתי באנחה.
"זה יותר 'אסירים מרצון', אחרי הכל אנחנו חוזרים לכאן שוב ושוב" כרי השיב.
"זה באמת טיפשי" אמרה דניס.
לפתע איאן דיבר: "אז בואו נצא בסוף שבוע הבא"
"סוף שבוע שלם?!" שאלנו ארבעתינו, והוא צחק.
"כן בואו אלי מחר אחרי הלימודים ונתכנן את זה" אמר איאן והביט בנו.
"אוקי"
"בסדר"
"סבבה"
"אין בעיה"
כשראה שכולנו מסכימים, חיוכו גדל.
כשירדנו הלך כל אחד בכיוון חדרו ואיאן רק התעקב כדי לומר לי, "זה בחדר 35" ואז הלך משם.
הלכתי לאיטי עם דניאל . "היה נח-" התחלתי לומר כשלוסי התקרבה ונישקה את דניאל.
"זה הסימן שלי ללכת" אמרתי כשהוא רכן לכיוונה.
כן, אין ספק שהוא לא הקשיב לי. בכלל.