לפני 500 שנה…- פרק 4

לא באמת שכחתי משהו, התכוונתי ללכת אל פיטר.
רכבתי עד לצד המערבי של היער, וראיתי את הבקתה של פיטר, ירדתי מטיאדור וקשרתי אותו לעץ הקרוב ביותר.
דפקתי בדלת ואף אחד לא פתח. דפקתי שוב ולא הייתה אף תגובה.
ניסיתי לסובב את הידית ולדחוף את הדלת והדלת השמיעה קול חריקה צורם ונפתחה, חושפת בקתה ריקה. עליתי לחדרו של פיטר ונרדמתי על המיטה שלו, שואפת את ריחו לתוכי.

"קומי, יפיפיה נרדמת."
"מה?? אהה–"
"היי." פיטר לחש לאוזני.
"מה את עושה פה?"
"התגעגעתי אליך."
פיטר שמט את ראשו לאחור ויילל יללה לא אנושית, חייתית. הוא הביט מסביב, מבוהל.
"לכי, מהר!!" גופו התקשח.
"קדימה!" הוא דחף אותי החוצה וטרק את הדלת.
אוקיי, מוזר, מה קורה איתו?
טיפסתי על טיאדור ודירבנתי אותו, מחוצה ליער.
כשהגעתי לארמון, הכנסתי את טיאדור לאורווה ודפקתי בדלת הארמון השחורה.
דמיאן פתר לי וחיוך הקלה התפרס על פניו.
"איפה היית?"
"נרדמתי על הדשא."
"בסדר, יש לך מים באמטיה וכותנת מחוממת."
"תודה, דמיאן."
"את יודעת, דאגתי לך."
"תודה, שוב." אמרתי ונשקתי ללחייו.
טיפסתי במעלה המדגות לאמבטיה ונסחפתי במים הנעימים.
אחרי שהתנגבתי ועטפתי את שיערי במגבת נוספת, פסעתי לעבר חדר השינה ופתחתי את דלת הארון, בחיפוש אחר כותנת.
לבסוף מצאתי כותונת שחורה, עם שרוולים עד למרפקים, מכופתרת בחזה ומגיעה לי עד הברכיים. פשטתי את המגבות וחשפתי את גופי, לבשתי את הכותנת ונשמתי עמוקות. התחושה הייתה נעימה.
סגרתי את הארון והסתובבתי לאחור, דמיאן עמד מאחורי וחייך.
"דמיאן? מה.. מה אתה עושה פה?"
"אממ… רציתי לשאול אותך מה את רוצה לארוחת ערב. והתלבשת, אז חיכיתי."
הסמקתי, המחשבה שדמיאן התבונן בי, כשאני ערומה, הביך אותי. זה לא היה כמו קודם, אצל גרטה. כי עכשיו אני מכירה אותו וזה יותר, מוזר…
"דמיאן?"
"כן?"
"אני חושבת שלא כדאי שנשן ביחד."
"למה?" ראיתי את האכזבה על פניו.
"אממ.. זה לא כל כך נוח לי."
"בואי נדבר על זה אחרי שתאכלי."
ישבתנו על השולחן ואכלנו סעודת מלכים, גבינות, בשרים, פירות, ירקות, מרקים וכל טוב..
טוב נו, דמיאן הרי נסיך.
דמיאן הציע לי יין וכשסירבתי שתה בעצמו את כל הבקבוק.
כסיימנו את הארוחה, הרגשתי מפוצצת, ובטני כאבה. בקושי הצלחתי לטפס במדרגות!
דמיאן אחז בידי וחייך, שיערו השחור נופל על פניו. הוא היה יפה, לא יכולתי לשקר.
"את בטוחה שאת רוצה לישון לבד?"
"לא." פלטתי.
"יופי! אז בואי, נלך לישון." התכבלתי בשמיכה ותחבתי את ראשי מתחת לכרית, כדי לא לשמוע את דמיאן משהק, הוא שיכור.
"אהובה?"
"מה?"
"אני אוהב אותך."
"דמיאן אתה שיכור."
"נכון!"
"דמיאן, שתה מים."
"אני אוהב אותך."
"תודה דמיאן."
"תנשקי אותי." הוא חייך כמו ילד קטן. כאילו אין למילותיו כל משמעות.
"לא."
"למה לא??"
"כי.. אני עדיין לא מוכנה."
"אבל, את ישנה איתי."
"אין לזה הרבה משמעות. לילה טוב." דמיאן שיהק שיעוק אחרון ונרדם.

"בוקר."
"בוקר טוב, דמיאן."
קמתי לאמבט וצחצחתי את שיני, סרקתי את שיערי ושזרתי בו צמות ופרחים, אספתי את הצמות לפקעת על ראשי, הפרחים הלבנים ביצבצו משערי.
יצאתי מהאמבט והלכתי לארון, בחרתי שמלה לבנה, צמודה בחלק העליון ורחבה בחלק התחתון. בחרתי סנדלים גבהות (עקבים) בצבע כסף.
דמיאן פער את פיו למראי.
"את תמיד יפה בבוקר?"
"תודה, אבל לא סיימתי."
"אה? את נראית מושלם גם ככה."
"תודה שוב, דמיאן. אבל בשביל מה קנית לי איפור ובשמים?"
"נכון, לכי, תתארגני." בחרתי אודם כמעט שקוף, מסקרה, ושמתי איילנר לבן. יופי, עכשיו זה בסדר.
בישמתי את צווארי בזמן שאני מזמזמת שירים שאני אוהבת.
"לעולם נהיה ביחד,
זה לא יגמר עכשיו,
אתה לא מבין כמה זה חשוב,
כי אתה זה אתה כ—"
"את שרה יפה, וחבל היה לי לקטוע את התענוג הזה, אבל אנחנו מאחרים."
"אממ… תודה." סומק עלה בלחיי.
"אבלין?"
"כן?"
"אז, אנחנו מאחרים."
"לאן? עם אפשר לשאול?"
"אני לוקח אותך למקום שתאהבי."
"עכשיו אני מסתקרנת."
דמיאן פתח לי את הדלת ולפני עמדה כרכרה לבנה רתומה לסוסים לבנים.
השתנקתי:" אוי, אלוהים! זה כל כך יפה!" לא האמנתי שדמיאן עשה את זה בשבילי.
"תרגעי, אהובה, זה לא הסוף. אנחנ ויוצאים לאנשהו."
"יש עוד?"
"כן."
נכנסנו לכרכרה ונסענו, התחלנו לדבר על כמה דברים.
"את יודעת שאת יפה?"
"תודה דמיאן. אתה מחמיא לי מאוד." עיניו נצצו וחיוכו התרחב.
"את מוכנה?"
"כן."
דמיאן רכן לעברי, הצמיד את שפתינו וחפן את לחיי. עטפתי את ידיו סביב צווארו ונתתי לעצמי לפשק את שפתי, מאפשרת לדמיאן להעביר בי גלי תשוקה.