לפני 500 שנה- פרק 2.
פרקים קודמים-
"כן. הייתי רוצה לשאת אותה לאישה."
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אמא שלי תפסה לי ביד.
"אני מסכימה לו לשאת את ידך. לא אכפת לי מה את אומרת!"
"לא!!" צרחתי ביסורים. לחשתי:" אני אוהבת מישהו אחר…"
"את מי?!"
"את פיטר…"
"את הציד?! לא ולא!"
פיטר ואני נפגשנו כאשר רכבתי על טיאדור. אני זוכרת שדהרתי ביער והוא ניסה לפגוע בי, כי הוא לא ראה שאני בת אדם. הוא ראה רק את טיאדור, כמה בכיתי שהחץ ננעץ לי בתיק, הייתי אז רק בת 9, פיטר מקסים. שיערו הבלונדיני והעניים החומות שמכניסות אותי לטראנס, אוי אלוהים! אני אוהבת אותו.
אמא ניערה אותי מהחלום:" את נישאת לדימאן. החתונה בשבוע הבא."
פרצתי בבכי ועברתי את דמיאן בריצה. הוא איתר את דמעותי ורדף אחרי עד לאחו, שם קפצתי על טיאדור ודהרתי משם. אני חושבת שהוא בהלם, אבל אני יודעת בדיוק לאן אני דוהרת. אני דוהרת אל פיטר.
פיטר גר בבקתה באמצע היער, מוקף עצים.
נכנסתי לביתו של פיטר בסערה והלמתי בחזהו, חזק. הוא תפס את אגרופי וחיבק אותי, דמעותי נשרו על חזהו.
"מה קרה אהובה?"
"אני מתחתנת."
הוא הפסיק את חיבוקו.
"אם כך, מה שאנחנו עושים הוא אסור. לכי לאהובך."
"הוא לא אהובי!"
"מי זה?"
"הנסיך דמיאן."
"אסור לך לסרב. לכי."
הבכי שלי התגבר, לא רציתי בדמיאן. חשקתי בפיטר. היה בו משהו מסתורי.
"לכי, קדימה."
יצאתי מביתו ועליתי על טיאדור. רגשותי סערו, כמו ים סוער בסופה. על ראשי נחתה טיפת מים.
גשם, זה ממש מה שחסר לי.. הגשם התגבר מטיפות לסערה של ממש. דירבנתי את טיאדור ודהרנו חזרה לאחו.
דמיאן חיכה לי באחו, דמעותי הפסיקו.
"לא הייתי בטוח שאת רוכבת. ראיתי שאת יודעת מה את עושה על סוסי, אבל לא ידעתי שאת כל כך טובה. אבלין, יפתי, את רוצה בנישואנו?"
"אני לא יודעת דמיאן. אני לא מכירה אותך."
"בואי נדחה את החתונה. נבלה ביחד עד שתרגישי שאת מוכנה. עם לא תרגישי מוכנה, נבטל. אני לא מכריח."
"בסדר, אדוני."
"תקראי לי דמיאן."
הנהנתי. הוא הצביע על טיאדור ועלה על סוסו, הבנתי את כוונתו. תפסתי באוכף ומשכתי את עצמי למעלה. ביחד, רכבנו עד לטירתו. הוא עשה לי סיור בטירה ולסוף הצביע על שני חדרים.
"את יכולה לישון איתי או לבד, איך שאת חופצת."
"איתך." חיוכו התרחב. הוא נכנס לחדר והחווה על ארון בגדים,
"זה שלך, אבלין. תלבשי כותנת, אני בנתיים יוצא מהחדר, תקראי לי שתסיימי."
פתחתי את הארון הלבן ובחנתי את הבגדים שם, מהודרים כל כך. לבסוף בחרתי בכותנת חומה ממשי, עם מכפלת מלמלה נעימה.
"אני מוכנה, אתה יכול להיכנס." דמיאן חייך שראה אותי. הוא קפץ על המיטה השחורה וסידר את הכרית הלבנה.
"בואי."
"אף אחד לא רואה אותי חוץ ממך, נכון?"
"אף אחד, למה?"
"אני רוצה לעשות מעשה שלא יאה לליידי. אנא סלח לי." ובאמירה זאת קפצתי על מיטתו וכיסיתי את עצמי בכל השמיכה שלו.
"תשאירי לי קצת!"
"כן, אשאיר לך קצת.." נשקתי את לחיו של דמיאן ונרדמתי. הייתי כל כך עייפה.
תגובות (8)
אז רגעעעעעעעעעעעעע
את מי היא אוהבת יותר?
חחח תמשיכי זה ממש יפה! והיא אוהבת את פיטר יותר! נראלי.
סיפור מדהים!!!
רק לא הבנתי ..אם היא אוהבת את פיטר למה היא ישנה עם דמיאן באותו חדר?!
נממ פיטר די מגעיל או לא נלחם עלייה אז דמיאן הכי חמוד ^^
פיטר דחה אותה. אין לה מה לעשות… היא ישנה עם דמיאן באותו חדר לא בגלל שיש לה רגשות אליו, בתור ידידים.
תמשיכי!! זה ממש יפה כמו שעמית אמרה ותעזבו את פיטר בשקט היא כבר תכתוב מה היה איתו תמשיכי מהר!
ממש יפה!! תמשיכי!!
למה הסיפורים לא עולים?? זה בגלל שיום כיפור?