לפני שהציפורים מתחילות לצייץ פרק 5

הוא ענה אחרי שני צלצולים
"אריאל?"
"מיכל? את לא במחנה?"
"אני כן."
"מה קורה?" היה חשש בקול שלו, אריאל תמיד דאג ושמר. אהבתי להיות מוגנת על ידיו.
"אני צריכה לדבר" בלעתי רוק "אני חושבת שאני מוכנה לדבר איתך על יונתן."
שתיקה "למה עכשיו?"
"מה?" הופתעתי
"שנה שלמה את לא רצית לדבר איתי על זה, אז למה עכשיו את רוצה לדבר?"
"אני.. אני לא הייתי מוכנה.."
"מיכל תביני, אני הייתי בשבילך תמיד, מוכן לשמוע הכול להכיל ולחזק אותך. אבל את לא רצית. הרחקת אותי ממך, לא היית זקוקה לי ואני חושב שאת גם לא צריכה אותי הפעם.
"אני כן.. אני צריכה אותך",
"מצטער מיכל…"
השיחה נותקה. ישבתי המומה לכמה שניות. הרגשתי כאב ראש שמתחזק.
התקדמתי לעבר המקלחת שבחדר. הורדתי את הבגדים והשארתי אותם זרוקים על רצפת המקלחת. עמדתי כ10 דקות מתחת לזרימה של המים החמים ויחד עימם גם זרמו הדמעות. אני בוכה בשקט, לעצמי שאף אחד לא ישמע. אני חושבת על הרצון החזק שבי, שמישהו יציל אותי, יגאל אותי מהסבל היומיומי של לחיות את אחיך בלי האדם הכי קרוב אלייך. חשבתי שאולי אני צריכה לבכות בקול ורק אז מישהו יציל אותי. אני מרגישה כלואה במגדל חשוך ועצוב שמחכה לאביר, אל העולם המואר והשמח שהכרתי לפני כן. למה אני לא יכולה לצאת בעצמי מהמגדל הזה? אני רוצה לצאת ממנו לבד, בכוחות עצמי. מצידי לקפוץ מהמגדל הזה אל תוך התהום, רק לא להישאר שם, אבל אני יודעת שאני לא יכולה. אני מחליטה החלטה שנייה לאותו יום, לובשת בגדים נקיים ויוצאת אל עבר חדר המדריכים למצוא אביר אחר שיוציא אותי מהמגדל.
למדריכים היה מספר חדרים שבו הם ישנו וחדר משותף עם מטבחון וכמה כורסאות. בחדר המשותף היו הרבה מדריכים ניגשתי לאחד מהם ושאלתי איפה סהר, הוא אמר לי שהוא בחדר מספר 4, מכין את פעילות הערב. התקדמתי לחדרים בשקט חושבת בראש מה אני יגיד לו. הרגשתי שיש לי הרבה מה לומר אבל בעצם אין צורך להגיד כלום.
דפקתי בדלת מספר 4.

נשמעה דפיקה בדלת
הנחתי את מחברת משחקי החברה על השולחן ופתחתי את הדלת.
משב ריח של שמפו משיערה וריח של יסמין מגופה, הגיע לפני. הריח היה מוכר ועשה לי צמרמורת קלה בגוף. מיכל עמדה בפתח הדלת, מכווצת וקטנה. ופתחה את פיה הקטן כאחת שהולכת להגיד נאום ארוך אבל היא סגרה אותו ותוך שנייה התפרקה לרסיסים. היא בכתה והתמוטטה על זרועותיי. השיער הרטוב שלה הרטיב את חולצתי, או שאלו היו הדמעות, או שניהם. כאב לי לראות את מיכל הזקופה והחזקה שבורה כל כך. מה עשיתי? איך גרמתי לילדה בת 17 כל כך הרבה סבל? חיבקתי אותה חזק וניסיתי להרגיע אותה. נכנסנו לחדר הושבתי אותה לידיי. אחרי שנרגעה קצת היא סיפרה לי הכול. על אח שלה, על מה שעשיתי לו. מה שעשיתי לה. לא היה כעס וטינה בקול שלה, היה רק כאב. לא יכולתי להסתכל עליה, לא יכולתי כי עכשיו ידעתי שאני הסיבה לכל הכאב והסבל שראיתי בפניה.

הוא לא דיבר. סיפרתי לו הכול, והוא שתק. הרמתי מבט להסתכל עליו הוא הזיז את הפנים שלו הצידה בחנתי את הפנים שלו הן היו אטומות לחלוטין לא היה אפשר לראות שום רגש. ואז דמעות זלגו על פניו הוא העביר את ידו על ידי, החזיק אותה בעדינות ואחר כך לחץ אותה חזק. הוא עצם עניים חזק ובכה, בשקט. וגם אני. בכינו ביחד אחד עם השני. היה בזה יותר ממה שמילים יכלו לומר, זה היה יותר מחרטה והבעת צער. זה היה שותפות גורל. שנינו סבלנו מכאב שלא יעלם לעולם. הסבל שלו שונה משלי אבל הוא גם כל כך דומה. סהר לא יציל אותי מהמגדל. הוא ייצא ממנו יחד איתי. הוא כלוא ממגדל משלו, וביחד שנינו יכולים לברוח. אולי לא למקום שכולו אושר ושמחה אבל כן למקום יותר טוב לשנינו.

אריאל חשב על מיכל, דבר שנמנע לעשות אותו הרבה זמן. כל חשיבה עליה צרבה בליבו.
היא לא נתנה לו לשמור עליה, להגן עליה. היא הרחיקה אותו ממנה, אז הוא עזב. אריאל שומר ומגן, תמיד מרגישים בטוחים כנמצאים בחברתו. הוא הדמות החזקה המגוננת והמגינה, הוא צריך להיות כך ומיכל צריכה שיגנו עליה, היא צריכה לדעת שהיא בטוחה, אחרת מה שיישאר לה בעולם זה פחד ויגון.
לכן אריאל ומיכל היו התאמה מושלמת. קרה מה שקרה, אריאל ציפה שמיכל תהייה שבורה ומרוסקת. סביר להניח שזה מה שהיא הייתה אבל היא לא נתנה לאף אחד לראות את זה. הוא היה מוכן לטפל בה והיא לא נתנה לו. זו לא הייתה הסיבה היחידה שלא חזר אל מיכל, לאחר שביקשה שיחזרו. אריאל הרגיש שהיא לא כנה, והוא לא הבין את האדישות שלה לנושא. עבר הזמן, אריאל הגן על בנות אחרות ובין השתיים לא נשמר הקשר. הוא המשיך לעקוב אחריה בסתר, שאל התעניין ודאג לשלומה. עכשיו הוא נזכר בחיבוק העדין והמתוק שלה בתוכו, כמעט מוסתרת על ידי פלג גופו העליון, הוא נזכר איך הייתה עולה על קצות אצבעותיה בשביל להגיע אל שפתיו. אריאל תהה מדוע מוכנה היא לדבר על המקרה, למה עכשיו אהובתו הישנה זקוקה לו.