לפני שהציפורים מתחילות לצייץ פרק 3
אחרי שהאחות בדקה אותי שלושה פעמים היא הודיעה לי חגיגית שאת הלילה אני מבלה במרפאה ושאני לא ישתתף בפעילויות של מחר. אחרי שהרגעתי את אמא שלי שהיא לא צריכה לבוא לקחת אותי ושהכול בסדר, ואחרי שסהר נפרד ממני בנשיקה על הראש ואמר שהוא יבוא מחר לארח לי חברה, באו חברותי הטובות לחדר.
הן באו עם שלט צבעוני מחובר בדבק סלוטייפ שכתוב בו החלמה מהירה. הן חיבקו אותי בזעירות כאילו אני יכולה להישבר כל רגע.
נהניתי מחברתן, הן סיפרו לי מה פספסתי ומה אני יפספס ביחד עם חוויות מצחיקות, לא הרגשתי פספוס כי אני יודעת שמה שקרה לי שווה את כל מה שהן עשו ויעשו. נרדמתי דקות אחרי שהן הלכו והתעוררתי רק ביום שלמחרת.
פקחתי את העניים שלי בעוצמה רבה כאילו בכלל לא הייתי ישנה. הופתעתי לראות אותו מלטף את שערותי. "מה אתה עושה פה?" אמרתי בכעס אבל בעצם לא כעסתי שמחתי לראות אותו כל כך
"התנדבתי לשמור עלייך. כל המחנה בחוות האלפקות."
"איזה פספוס" אמרתי והתיישבתי על המיטה.
ההוא צחק צחוק שנשמע כמו מנגינה נעימה
"אז.. מה את רוצה לעשות היום?" הוא אמר כשהוא עדיין לא מפסיק לשחק לי בשיער
"אני מרגישה הרבה יותר טוב… בוא נלך לשחות."
קפצנו ביחד למים הקרירים בבריכה, היא הייתה כולה שלנו. עשינו תחרות שחייה, הוא ניצח, אבל במלחמת מים הוא הכריז שהוא נכנע. אחר כך מצאתי את עצמי מחובקת אליו, בתוך המים צמודים מאי פעם.
נמנמנו על הדשא, נהנים מהשמש המלטפת, ואז שאלתי אותו:" רוצה להגיד לי מה הדבר שעשית, שהוביל אותך לפה?"
"אוו, למה זה משנה?"
"זה משנה לי"
"הייתי בתוקפה ממש נוראית בחיים שלי"
"סמים?" שאלתי
"אלוהים, לא. מה חשוב לך כל כך לדעת מה עשיתי, עשיתי משהו רע. זהו."
"אתה לא בן אדם רע, קשה לי להאמין שתעשה משהו רע"
ומאיפה את כל כך בטוחה בזה? את לא מכירה אותי אולי אני באמת בחור רע, שעשה משהו איום ונורא שאף אחד לא היה מעלה על הדעת לעשות אותו"
"לא. אני לא מאמינה לזה, לא היית עושה משהו כזה." התחלתי לרעוד הקול שלי היה שביר ותקיף באותה מידה
"אז תתחילי להאמין! אני לא בחור טוב מיכל, לא כמו הבחורים שאת מכירה. ושום דבר שתגידי לא ישנה את זה" הוא קם מהדשא.
"נו אז מה זה כבר? תגיד לי! מה הדבר הנורא והאיום הזה שעשית?!" צעקתי
הוא נענע בראשו והתרחק ממני. דמעות התחילו לנזול ממני וראשי כאב שוב.
"אני לא יכולה שלא מספרים לי את האמת.." לחשתי.
הוא הפנה את ראשו לאחור "אני הרגתי בן אדם מיכל, בן אדם." הוא אמר את זה כל כך בשקט אבל כל כך ברור ראשי הסתחרר, והדבר האחרון שראיתי היה אותו רץ בחזרה אלי.
"את ממש צריכה להתחיל לטפל בעצמך"
"אוי, תשתוק כבר."
היינו בחדר שישנתי בו, סהר הביא לי שוקו ושמיכה, בחיים לא הייתי זקוקה להם יותר מעכשיו.
השעה הייתה אחר הצהריים מוקדמות.
"היה לי חבר במשך שלוש שנים, נפרדנו וחזרנו כל הזמן. זו הייתה המערכת היחסים הכי לא יציבה שלי. אני לא צריכה את זה עוד פעם, באמת היה לי מספיק מזה עד עכשיו"
"אני יספר לך הכל. מבטיח"
"עכשיו."
אנחה "אוקי, עכשיו"
התרוממתי למצב ישיבה
"לפני שנה, כיתה יא קיבלתי את רישיון הנהיגה שלי. הייתי ילד מפונק שקיבל כל מה שהוא רוצה בחיים שלו. היו לי המון חברים וכל מה שעניין אותי זה איפה ומתי המסיבה הקרובה.
אז יצאנו לבלות אני ועוד כמה חברה, לחגוג את הרישיון החדש שלי. לפנות בוקר שכולנו שיכורים חזרנו הביתה. אני נהגתי."
נשארתי משותקת מקשיבה לכל מילה בסיפור שלו.
"בדיעבד זה היה כמעט צפוי, אבל אז לא יכולתי אפילו לדמיין שזה מה שיקרה."
התנגשתי חזיתית במכונית והרגתי את הנהג, בחור בן 20 פלוס שחזר מחתונה באזור המרכז."
חנק בגרון, לא הצלחתי לבלוע "הרגת מישהו?" פלטתי בזעקה חנוקה
הוא הנהן בשקט בוחן את התגובה שלי
"אני רוצה שתלך."
"בסדר, אני מבין. אני רק רוצה שתדעי שאין יום שאני לא חושב על זה, אין שנייה בחיי שאני לא מתחרט על הנסיעה הזו על הטעות המפגרת הזו. ואני משלם על זה בכל יום."
לא הגבתי. סהר יצא מהחדר.
לפני שנה ושלושה חודשים אחי נהרג תאונת דרכים אחרי שחזר מחתונה של חבר מהעבודה באזור המרכז.
תגובות (1)
תמשיכי:))