לפני שהציפורים מתחילות לצייץ פרק 2

יכולתי להריח את הריח המלוח של הים מעורבב עם ריח גופו, הרגשתי את גופו צמוד אלי, את טעם שפתיו על שפתי. למרות האבדון החושים שבדרך כלל קורה לי במצבים כאלה, החושים שלי אף פעם לא היו מחודדים יותר, שמעתי את קצב נשימותיו את רכש הגלים ומנגינה. המנגינה רק הולכת ונעצמת והשיר הצורם מקפיץ אותי בבת אחת "לעזאזל עם השעון המעורר הזה!" צרחתי.
חברותי נהמו בתשובה. שכבתי על המיטה 10 דקות והרצתי את החלום בראשי שוב ושוב. אני נוראית! איזה חלומות יש לי.. אני נבוכה רק מלחשוב על זה, אבל בכל הכנות זה החלום הכי מדהים ומציאותי שהיה לי אי פעם וכשחולמים חלום כזה אי אפשר להפסיק להרגיש את ההרגשה הקסומה הזאת ושלא נדבר על הרגשות שנוצרים אחרי חוויה כזאת.

הייתי בכלל לא מאופסת, מאושרת, ממקרה שלא קרה.
אפילו החברות שלי שמו לב לזה
"תגידי עדי את מתחילה עם העגבנייה או שסתם באלך לחייך אליה?" אמרה נעמי
"כן מה קורה איתך?" שאלה מאיה
"אני פשוט עייפה" עניתי בחיוך
"בקיצור.." המשיכה מאיה "הלכתי עכשיו לקחת חביתה ועברתי ליד השולחן המדריכים ופשוט המדריך שלנו מאתמול בערב, לא הפסיק להסתכל עלי, באמת! נכון הוא נראה כל כך חמוד.." החיוך שלי ירד הרגשתי מטומטמת, בטח הוא מפלרטט עוד עם 20 בנות
"איך אמרתן שקוראים לו?"
"סהר." אמרה מאיה וחיוך גדול על שפתיה האדומות באופן מוגזם מאודם של אחת הבנות.
"אני הולכת לקחת מיץ" אמרתי
לקחתי את הכוס ומילאתי אותה במיץ תפוזים, יאמר להגנתי, בזמן הזה הייתי יחסית בפוקוס והסתכלתי ישר על השולחן של חברותי. אבל כנראה הסתכלתי רק לשם, והרגל שלי הסתבכה ברגל עגלה מלאה מגשים מלוכלכים, הרגשתי השפלה עמוקה ולא רק זה, מיץ התפוזים שלי נשפך כולו על השולחן שהיה לידי. "תיזהרי ילדה!" אמר קול עבה ומוכר.
קמתי מהרצפה וחזרתי להכרה מלאה "נחמד שאתה אומר לי את זה, אחרי שנפלתי."
איך גרמתי לי לחשוב שמה שהיה בחלום היה או יכול להיות אמתי, מה אני בשבילו? ילדה קטנה שהולכת למחנה קיץ עם החברות שלה.
הוא גדול, עשה משהו רע שבגללו הוא פה לא בגלל שאין לו מה לעשות בחופש הגדול. הוא פה בגלל שהוא חייב להיות פה ואני סתם מטרד או אפילו שעשוע שהוא יוכל לצחוק עם החברים העבריינים שלו אחרי שהוא יסיים פה, הוא בטוח צוחק עלי איך שאני מסמיקה רק מלראות אותו.
הוא הבחין במבט הכועס שלי והעביר לי חבילה של מפיות נייר ולקח כמה לעצמו, הוא ירד לרצפה והתחיל לנגב את המיץ.
"אל תעשה את זה, זו אשמתי לא?" אמרתי והתכופפתי לעזור לו
"זה לא אומר שאני לא יכול לעזור לך"
ניגבו את הרצפה עד הטיפה האחרונה והוא אמר
"תחזרי לחברות שלך ותזדרזי עם האוכל, יוצאים עוד 5 דקות"
:"מה שתגיד…"
היום עשינו גם מסלול אבל לא כמו של אתמול זה היה מסלול עם טיפוס ערים וגבעות כשראיתי שכל אחת מהחברות שלי עסוקה במשהו אחר, התקדמתי אליו, מוביל את הקבוצה.
"מה יש לך? אתמול אתה פותח את הלב, ועכשיו אתה מתייחס עלי כמו אל איזה כלב, לא אכפת לי שאני קרצייה ולא אכפת לי שאני רק חניכה, אתה לא יכול להתייחס אלי כאילו אני.."
"מיכל אני חייב אני חייב לדבר איתך ברצינות, אני בכל זאת המדריך שלך. את לא חושבת שאם אני הייתי מתייחס אלייך כאל מישהי שהיא לא חניכה שלי זה היה קצת מוזר, הדבר האחרון שאני צריך בתיק האישי שלי זה הטרדת קטינה במחנה קיץ."
חייכתי והרגשתי איך הדם עולה ללחיי לאט, לאט.
"למרות שיש פעמים שאני חושב שזה שווה את זה"
עכשיו ממש בערתי מבפנים הרגשתי שאפשר להכין על עצמי מקושקשת. הוא עצר והסתכל לראות אם שאר הקבוצה בקב שלו אחר כך העביר עלי מבט
"מיכל את אדומה נורא כדאי שתמרחי על עצמך עוד קרם הגנה, שלא תשרפי."
הוא המשיך ללכת, עם חיוך קטן על הפנים שלו. נשארתי עומדת מאחור מלאה פרפרים בבטן.

אחרי המסלול הלכנו לבריכה. הפעם לא שחכתי את הבגד ים שלי. אין ספורט שאני יותר אוהבת משחייה,ותתפלאו אני גם טובה בזה. הכול שקט בתוך המים, אין אף אחד שמפריע לך, ומה שאתה רואה- אם בכלל זה רק את המים הכחולים, אין רעש מהעולם החיצון יש רק את הצלילים של המים וזה רק אתה לבד.
אני לא כזאת מתבודדת אני אוהבת חברה, אבל כל אחד צריך את הריחוק שלו מידי פעם ולמען האמת כל פעם שרציתי לברוח ממשהו, להתנתק, הבריכה הייתה תמיד הבחירה הראשונה שלי.
ועכשיו לא חשבתי על מקרה אחר שבו הייתי זקוקה לבריכה יותר מאשר שהייתי זקוקה לה עכשיו.
הבריכה הייתה מדהימה! כל כך גדולה ועמוקה היא גם לא הייתה מלאה ילדים מרעשים, היא משכה אותי אליה כמו מגנט. הסתכלתי לאחור וראיתי את הבנות פורסות מגבת על המרחבים הירוקים המשקיפים לבריכה.
"אתן לא נכנסות למים?"
"ולפספס את השמש המדהימה הזאת?" אמרה מאיה
"או לפספס את הבנים המדהימים האלה?" אמרה נעמי בקריצה קטנה לעבר חבורת בנים שהיו משמאלה.
גיחכתי לעצמי. בפעמים אחרות הייתי מצטרפת אליהן אבל רציתי כל כך לשחות. הורדתי את השמלה שלי וחשבתי איך נראה עלי עכשיו הבגד ים הוורוד החדש שלי אחרי שאכלתי שתי פרוסות מלאות שוקולד.
קפצתי למים. לא הפסקתי לשחות, והראש שלי היה שקוע במחשבות.
אף לא פעם אחת חשבתי עליו במהלך השחייה, כאילו הוא מעולם לא היה קיים.
במהלך שחיית חזה לפני שהגעתי לסוף המסלול הרמתי את הראש במטרה לנשום ומכל האנשים בעלום ראיתי אותו הוא היה בלי חולצה וזה היה מהפנט.
מבטנו הצטלבו לשנייה וראיתי איך תווי פני הרגועים והשלווים הופכים להבעה מפוחדת ומופתעת.
לא הבנתי למה והכנסתי את הראש בשביל להמשיך לשחות. הכאב היה כל כך חזק שאיבדתי כל תחושה אחרת. לא היה לי אכפת שלא יכולתי לנשום והרגשתי את עצמי שוקעת לעמקי הבריכה לא רואה לא שומעת ולא נושמת עם כאב עז בראש, שקעתי ושקעתי ושקעתי. הייתי בטוחה שנכנסתי למין תהום בלי תחתית שאני כבר שעות רק שוקעת. עד שמשהו מוצק אחז בי והעלה אותי למעלה. העלייה לא הייתה כמו השקיעה זה לקח רק כמה שניות ואוויר מילא את ראותי. השתעלתי שעדיין לא ראיתי ושמעתי והרגשתי כלאוה בתוך גופי. משותקת. אבל עדיין ריחפתי אחוזה על ידי עצם מוצק שבכלל לא הראה שכובד משקלי משפיע עליו. כאב עצום היה בראשי וזה היה הדבר האחרון שזכרתי.

התעוררתי עם צימאון אדיר, הגרון שלי היה יבש וצרב לי מאוד. הרגשתי שאני בחדר ממוזג שוכבת על הגב במיטה לא נוחה במיוחד. ציפיתי לראות את הנוף מהמיטה הגבוהה שלי במיטת הקומתיים, את החברות שלי ישנות בשלווה. הסתובבתי לצד בעיניים עצומות, ופקחתי את עיני לרווחה. ראיתי פנים מוכרות קרובות אליי מאי פעם ונבהלתי כהוגן, ממש קפצתי במיטה מושכת מעלי את הסמיכה ומצמידה אותה לגופי :" מה אתה עושה פה?!" קראתי בבהלה. תוך שניות הבנתי שאני לא נמצאת בחדר שלי אלה בחדר עם שיש, כיור והמון מכשירים וניירות.
"מה קורה פה? איפה אני?!"
"מיכל תירגעי, את לא זוכרת כלום?" אמר סהר
"מה אני לא זוכרת?!" צעקתי, עוד שנייה כולי מתפרצת בבכי. פני ועניי היו אדומות וראשי כאב.
הוא החזיק את לחיי בשתי ידיו מנסה לרסן ולהרגיע אותי. הוא דיבר לאט ובשקט אך בלהט.
"את במחנה קיץ של שבועיים, באת לפה עם חברות שלך. את במחנה כבר שלושה ימים. היום היינו בבריכה, את שחית ולא שמת לב שהגעת לסוף המסלול. הראש שלך התנגש בקיר הבטון והתעלפת בתוך הבריכה. תוך שניות הוצאתי אותך והעברתי אותך אל חדר האחות. היא בדקה אותך ואמרה שהמכה לא חזקה במיוחד אבל היא תעשה עוד כמה בדיקות איתך עכשיו כשאת ערה.
כבר הייתי במצב ישיבה. הנחתי את הראש שלי בין הברכיים. "את המחנה זכרתי" אמרתי בלחש אבל לא זכרתי שום דבר מהבוקר. רגשות בלבול עם כאב ומבוכה התערבבו לי והבכי פשוט התפרץ.
הוא התיישב מכיסא העץ שהיה צמוד למיטה שלי,אל המיטה הגדולה ונצמד אלי, בזמן שבכיתי הוא לא עשה דבר מללטף את ראשי, שלאחר זמן מה הוא היה קבור בחיקו. אחרי שנרגעתי התרוממתי ממנו. "לאן את הולכת?" הוא שאל בקול שגרם ללב שלי לרעוד
"אני חייבת לשתות" אמרתי
"תשבי אני יביא לך"
"אני יכולה לבד" אמרתי והתרוממתי מהמיטה. תזוזתה של גופי הדהדה לי בראש כמו צלצול פעמונים. ותוך שנייה כבר התיישבתי בחזרה על המיטה. סהר כבר מילא בכוס חד פעמית מים ונתן לי :"תודה" לחשתי ושתתי את הכול בלגימה אחת. "עוד?" שאל
"לא זה בסדר. תגיד איך זה שלא שמתי לב לסוף המסלול? זה אף פעם לא קורה לי"
"הוו זה, אממ טוב בואי נגיד שמשהו משך את תשומת ליבך " הוא אמר בחצי חיוך
הסמקתי "אל תגיד לי שזה היית אתה.."
הוא התיישב ליידי ואמר בחיוך "טוב נו בואי נסגור את זה ככה, את לא תדפקי את הראש בקיר כל פעם שאת רואה אותי ואני לא יספר את זה לאף אחד"
"אוי איך שאתה מרוצה מעצמך עכשיו" אמרתי ודחפתי אותו קלות מה שגרם לי למאמץ רב ולראשי לצלצל.
"אז אם לא היית, הייתי טובעת לא?"
"מצד שני אם לא הייתי גם לא היית דופקת את הראש שלך מההתחלה, אז השתווינו"
"אתה יודע זו לא הפעם הראשונה שאני כמעט טובעת"
"מה אני לא הבחור הראשון שבגללו את נתקעת עם הראש בקיר בטון?"
חייכתי "אל תדאג התואר הזה נשאר שלך. כשהייתי קטנה הלכתי לבריכה עם אבא שלי והאחים שלי, שגדולים ממני, וכולם כבר ידעו לשחות, כדי להראות להם שגם אני כבר יודעת החלטתי לשחות עד סוף הבריכה וחזרה. שחיתי ושחיתי בבריכה הגדולה הייתי בטוחה שהם צופים בי וכשאני יגיע לסוף הם ימחאו לי כפיים. הגעתי לסוף, ולא ראיתי אף אחד מהמשפחה שלי היו המון אנשים ומלא ילדים קטנים שהרעישו. אני חושבת שבחיים לא בכיתי כמו שבכיתי אז." ראיתי שהוא מקשיב לכל מילה שלי והמשכתי. "צעקתי כל הזמן לאבא שלי, וחיפשתי אותו אבל לא ראיתי אותם עד שבסוף הייתי בטוחה שראיתי את אבא שלי בעמוקים שחיתי אליו כמו מטורפת אבל מסתבר ששחיתי עמוק מידי ולא נשאר לי מספיק אוויר כדי לעלות חזרה. מזל שאותו איש שחשבתי שהוא אבא שלי הרים אותי למעלה. בדיוק כמו שאתה עשית היום" כאב חד וחזק עלה בי כשנזכרתי בסיפור הזה. במיוחד כשחשבתי על החיבוק החזק שנתן לי אחי הגדול יונתן אחרי שהוציאו אותי מהמים.
השענתי את הראש שלי על הכתף שלו, הוא ליטף את פניי. הדלת נפתחה. הזזתי במהירות את ראשי מכתפיו, הוא חזר לשבת בכיסא שלו, התנתקנו זה מזו.
זו הייתה האחות.