לפני שהציפורים ממתחילות לצייץ חלק 6 ואחרון

"אל תגיד לי שאנחנו הולכים ללבוש את הסרבלים המזעזעים האלו.." שאלתי כשראיתי את הערמה בידיו
"זה בדיוק מה שנעשה" פנה סהר לקבוצה
"היום אנחנו צובעים את החדרים, החלטנו שהמקום פה אפור מידי ולא יזיק קצת צבע לעניים. יש לכם כאן את כל סוגי הצבעים, אתם יכולים לעשות ציורים, צורות מצדי תכתבו משפטי מחאה על הקירות העיקר שהאפור הזה יעלם לנו מהעניים"
הוא זרק לנו סרבלים והתחלנו במלאכה.
שינוי האווירה היה חיוני בשביל כולנו. ראיתי שסהר מצייר אגם גדול וכחול עם כמה ברווזים, הצטרפתי אליו והחלטתי שליד האגם יהיה דשא ירוק עם המון ילדים משחקים.
"היום, זה היום האחרון." אמרתי לו
הוא הסתכל עלי
"כן היום זה היום האחרון."
הוא הביט ארוכות מתלבט מה לומר, בסוף נאנח ואמר "אני יתגעגע לצחוק שלך מיכל"
קיבצתי את הגבות "לא.. אתה לא תגעגע אליו. כי אתה תשמע אותו הרבה. אנחנו לא נפרדים סהר."
נראה היה שהוא סובל מאוד מהשיחה כל מבט שלו אליי היה של קדוש מעונה, הוא הסתכל עליי במבט רציני "את בטוחה שאת רוצה לשמור על קשר איתי? אם זה קשה לך, זה בסדר אני מבין, את לא חייבת לי כלום, אני לא רוצה שתעשי משהו שאת לא שלמה איתו.."
"אין שום דבר בעולם שאני יותר בטוחה עליו."
אנחה "את יודעת מה את רוצה וכשאת רוצה משהו אין שום דבר בעולם שעלול למנוע ממך אותו, נכון מיכלי?"
הנהנתי בחיוך שובב והוא חיבק אותי חזק
"היי אתה מלכלך אותי בצבע! סהר!"
אחרי מלחמת צבעים ארוכה כמעט שכבר לא ראו את הצבע הכחול של הסרבלים. חזרנו בצהריים לחדרים וארזנו את הבגדים המבולגנים שהיו מפוזרים בחדר, ברקע שמנו מוזיקה וכעבור שעה החדר חזר למצבו המקורי והשפוי. החזרה לעיר היא בהגעה עצמית ואח של נעמה התכוון לבוא לאסוף אותנו מהמחנה. חיכינו לו בחנייה. דיברנו עם חבורת בנים שהייתה במקום אני ישבתי כשהראש שלי מונח על הכתפיים של סהר ונהנית מסיטואציה הנורמלית, חבורה של בני נוער, שמחים, צוחקים ונהנים מהחופש. לא חושבים על דברים שילדים בגיל שלהם לא צריכים לחשוב עליו.
מכונית הגיעה והתקרבה אלינו. "זה אח שלך?" שאלתי את נעמה "לא, יש לו אוטו אחר." תהינו מי נמצא באוטו המתקרב אלינו. המכונית נעצרה ומתוכה יצא בחור שזוף עם שיער שחור ועניים חומות וטובות. מיכל תמיד אהבה להתבונן בעיניים האלה.
אריאל התקרב אל חבורת הילדים, מיכל התנתקה מסהר, דממה הייתה, הרי כולם מכירים את הסיפור של מיכל ואריאל, רק סהר לא הבין מה קורה.

דקה ארוכה התבונן אריאל במיכל הוא תהה מי הבחור שהתחבקה איתו אבל יותר מכל תהה מה שונה בפנים שלה. מיכל שברה את השתיקה "מה אתה עושה פה?"
"שמעתי שזיו אוסף אתכם מהמחנה אז אמרתי לו שאני יבוא במקומו" אריאל חבר קרוב של אח של נעמה. מיכל כיווצה את גבותיה "בסדר.. אז בואו נזוז" הבנות קמו והחלו להרים את המזוודות
"מיכל אני יכול איתך דקה?" פנה אריאל
"אני צריכה לשים את המזוודה שלי באוטו"
"זה יחכה"
מיכל הינהנה. היא הביטה בילד שלפני דקה הייתה בזרועותיו ולחשה לו שהיא תכף חוזרת. הוא הינהן אבל נראה מבולבל כאילו הוא לא מצליח להבין את הדינמיקה שיש בין השניים.
הם התקדמו לעבר ספסל מרוחק
אריאל נראה כמו מישהו שמחפש מה להגיד
"נו אז מה העניין?"
"מה העניין? את שואלת אותי? לפני יום התקשרת אליי שאת רוצה לדבר, נשמעת נורא ועכשיו הכל בסדר? מצאת מישהו אחר שיקשיב לך? אני לא מבין מיכל."
"אני הסתדרתי בעצמי, אני לא צריכה שמישהו יגן עלי עוד, אתה מבין?"
אריאל הנהן לשלילה
"כשהיינו ביחד, ויונתן מת לא רציתי לדבר על זה. לא בגלל שאתה לא מספיק קרוב אליי ושאני לא סומכת עליך. פשוט לא היית מבין מה אני באמת מרגישה, ולא משנה כמה היית מנסה. אף אחד לא היה מבין באמת מה אני מרגישה." אריאל הקשיב, הוא תמיד ידע להקשיב. ראיתי בעניים שלו כמה הוא מאשים את עצמו שלא היה קשוב יותר לצרכים ולרגשות שלי.
"ההורים שלי הסתגרו ביחד עם האובדן וככה גם אני. אבל אני בסדר עכשיו, מצאתי מישהו כמוני, אני יכולה לספר לו הכול והוא יידע בדיוק מה אני מרגשה. אני מאושרת אריאל. אני לא צריכה שתגן עליי יותר כי אין לי ממה לפחד."
אריאל הבין מה השתנה מיכל, היא נראתה שמחה יותר. העניים שלה נצצו והחיוך שלה היה עכשיו אמיתי "המישהו הזה שמצאת, זה הצפונבון הזה עם הג'ינס?" הוא העיף מבט לעבר סהר
מיכל צחקה כל כך הרבה זמן הוא לא שמע את הצליל הזה "כן זה הוא."
אריאל ומיכל קמו, אריאל הביט בה ואמר שתמיד שהוא יהיה שם בשבילה לא משנה מה יקרה
"אני יודעת אריאל. תודה" מיכל נשקה לו בלחי וחיבקה אותו חיבוק גדול וחזק שסביר להניח שבקושי הרגיש בגלל ממדיו היא רצה לעבר סהר שחיכה לה ליד המזוודה שלה. לחשה לו משהו באזן ונישקה אותו ארוכות. אחר כך נכנס למכונית עם המזוודה הוורודה שלה.
בדרך למכונית עבר אריאל ליד סהר.
"אתה תשמור עליה כן?" שאל
"יותר מהחיים שלי." ענה בלי לחשוב פעמיים