לפני שאלך ~ פרק ראשון

סאמי שכבה על החול הרך ונמנמה, השעה הייתה שתיים וחצי לפנות בוקר והיא ואדם הלכו לשחייה לילית בים. היה קר מידי בשביל לשחות, אבל זה לא עצר באדם להיכנס למים.
״שלום יפה״ הוא נשכב לצידה ואסף אותה בזרועותיו לחיבוק.
״אם תמות ממכת קור אני יהרוג אותך בעצמי טמבל״ היא מלמלה חצי ישנה והוא צחק צחוק חלוש והתגלגל מעליה כך שיוכל לנשק אותה כהלכה. היא פתחה את עיניה להרגשת ריפרוף שפתיו על שפתיה.
״אדם״, היא לחשה הוא הפסיק לנשק אותה והסתכל עליה ממעליה מחכה שתסיים לדבר והוא יוכל להמשיך לנשק אותה.
״אני ממש אוהבת אותך״ כתשובה הוא התרסק על שפתיה ונישק אותה כאילו זאת הפעם האחרונה שינשק אותה, כך לפחות הרגישה סאם.
כשהנשיקה הפכה קצת יותר אגרסיבית וסאם הבינה מה הוא רוצה היא השתחלה ממתחתיו וקמה לעמידה.
״הלכנו?״ שאלה והוא קם בכבדות.
כעבור רבע שעה הם הגיעו לבית שלה.
״ביי סאמי״ הוא אמר ונישק את ידה כמחווה ׳רומנטית׳.
לא היה לו שמץ של מושג שזאת הפעם האחרונה שהם יפגשו.

סאם אספה את הגיטרה שאבא שלה קנה לה בגיל שמונה, את התמונה שלה ושל אדם מגיל עשר, כמה בגדים, סנדוויץ׳ ואת קופת החיסכון שהיא ואדם חסכו מאז גיל שתים עשרה, היא ואדם שמו מאז בכל שבוע חמישה שקלים. הם תכננו להשתמש בכסף כדי לקנות להם את הסקייטבורד שתמיד רצו ולנסוע איתו בכל העולם. כמובן שזה לא באמת היה קורה, אי אפשר לנסוע באמת רק בסקייטבורד מסביב לעולם. אבל עדיין הם תמיד קיוו שזה יקרה. היה בקופה לפחות ארבע מאות שקלים.
היא יצאה החוצה ועלתה על האוטובוס הראשון שהגיע.
״אתה מגיע ללוס אנג׳לס?״ שאלה את הנהג
״בסופו של דבר כן״ הוא אמר וחייך. לוס אנג׳לס הייתה שבע שעות נסיעה מכאן, בצד השני של הארץ.
היא הסתכלה מהחלון וראתה את הבית שלה מתרחק ונעלם מאחוריה. בית קטן, עם קומה אחת וארבעה חדרים. החדר שלה, של אבא שלה, של אח שלה מיילס ומטבח. היא גרה בבית הזה לבד מגיל אחת עשרה, כשאבא שלה מת. מיילס שהיה אז בן שבע עשרה היה בדיכאון והחליט לעזוב את העיירה, להשאיר את סאם לבדה. מגיל אחת עשרה היא חיה בבית הזה לבד לגמרי. זה בכלל לא הגיוני להשאיר ילדה בת אחת עשרה לבד. היא רצתה לבוא איתו, הוא אמר שהיא מזכירה לו מידי את אבא והוא לא יכול לשאת את זה. היא מעולם לא כעסה עליו, היא פשוט הייתה מאוכזבת. ובודדה.
היא לא פגשה אותו מאז.
היא ניגבה את הדמעות שעלו בעיניה ונשמה עמוק. היא לא הצליחה להירדם.
היא הוציאה את הגיטרה מהתיק והסתכלה עליה היא העבירה את ידיה על החריטה מאחוריה, ׳אבא וסאמי׳. היא זכרה את הרגע שאבא שלה קנה לה את הגיטרה. זה היה הרגע המאושר בחייה.
הוא חסך לגיטרה חודשים. ואז, ביום ההולדת השמיני שלה הביא לה אריזה מלבנית גדולה עטופה. היא פתחה אותה וצרחה משמחה. מאז בכל יום היא ניגנה בה. אדם תמיד אמר לה שהוא בחיים לא שמע מישהו שמנגן כל כך טוב.
עכשיו היא הוציאה את התמונה שלה ושל אדם. בתמונה הם ישבו צוחקים על הדשא שבבית שלו, אדם עם השיער החום המטולטל שמזדקר לכל מקום והעיניים הכחולות הבורקות שלו. היה לו עור בצבע שוקו שסאם תמיד קינאה בו. הוא היא ברזילאי, ההורים שלו הבריחו אותו ואת אחותו לארצות הברית כשהיה בן שנתיים. היא הייתה נראת אותו דבר כמו עכשיו בערך, שיער בלונדיני חלק וארוך, עיניים ירוקות גדולות, נמוכה ורזה, ובתמונה גם חסרה לה שן. היא ישבה מחובקת עם קרמבו, הכלב של אדם. הוא היה עושה איתם הכל, את כל ההרפתקאות שעברו והשטויות שעשו. הוא נדרס. כשהם היו בני ארבע עשרה, לפני שלוש שנים. היא זכרה שאדם היה שבור, זאת הייתה כמעט הפעם היחידה שהוא היה בצד שהיה צריך עזרה, הוא תמיד היה זה שניחם ועזר, והפעם היא ניחמה ועזרה עד שחזר לעצמו. הפעם השנייה שהוא היה צריך עזרה הייתה כשאבא שלו ואמא שלו התגרשו.
סוף סוף היא נרדמה.
היא התעוררה לאור בוקר מסנוור.
היא ירדה מהאוטובוס.
לא היה לה טלפון, היא השאירה אותו בבית, היא ידעה שכשאדם יגלה שהיא נעלמה הוא ינסה להתקשר, וכשהיא לא תענה הוא ירוץ לוויל, החבר הגאון שלהם ווויל ימצא תוכנה שתעקוב אחרי הטלפון שלה וימצא שהיא בלוס אנג׳לס ואז אדם לא יחשוב פעמיים ויעלה לאוטובוס ללוס אנג׳לס. אבל היה אסור לה שאדם ימצא אותה. אם הוא ימצא אותה הם יהרגו אותו. היא החליטה לעבור רק בגללו. בשביל שינצל.
היא הגיעה לבית שחיפשה.
הוא היה ענקי, לפחות שלוש פעמים הבית שלה. אבא שלה הורה לה שבמקרה שמשהו יקרה והיא לא תוכל לגור בבית שלהם שתגיע לבית הזה, הוא הבטיח שיעזרו לה כאן.
היא דפקה על הדלת ופתחה לה אישה שמנמנה ומבוגרת אדמונית עם עייני דבש טובות.
״שלום״ היא חייכה אל סאמי.
״אני סאם ואלרי אבא שלי הוא…״ הוא לא הספיקה לסיים את המשפט והאישה מעכה אותה בחיבוק .
״כמובן כמובן מתוקה אבא שלך הוא סיימון… אוי כזה איש טוב וגם מקסים, בואי תיכנסי חומד למה את עומדת עדיין בחוץ בקור? אז מה קרה? איפה סיימון?״ היא אמרה במהירות וסאם בקושי הספיקה להוציא מילה ומיד האישה הורידה לה את המעיל, רצה להביא לה תה חם, והושיבה אותה מול האח, שתתחמם.
״אני אדיסון, ידידה ותיקה של סיימון, עברנו הרבה ביחד, והוא למעשה, הציל את חיי. הוא לא הסכים לקבל ממני כלום חוץ מהבטחה שאם הבת שלו, סאמי הקטנה, תצטרך אי פעם עזרה, שאעזור לה כמה שאוכל.״ היא אמרה בחיוך מתקתק ותפכה על הכריות שליד סאם.
״אבא שלי לא בחיים״ סאם לחשה ועיניה של אדיסון התרחבו והיא התיישבה ליד סאם והחזיקה בידיה הקטנות בעדינות.
״מה קרה?״ היא שאלה ודמעות נצצו בעיניה שהסתכלו בעיניה של סאם.
״אין לך מה להיות עצובה… זה קרה לפני הרבה זמן, שש שנים. ועכשיו צצה בעיה בעיירה שלנו… ו.. אממ אסור לי להישאר שם. אבא אמר לי שאם אי פעם אצטרך עזרה שאבוא לפה ואת אממ.. תעזרי לי״ סאם אמרה קצרות והשמיטה הרבה פרטים. היא לא שיקרה, פשוט לא סיפרה את כל האמת.
״בטח מתוקה תישארי כאן כמה זמן שתצטרכי״
״אני לא רוצה להטריח אותך, אני אשאר רק כמה חודשים״ סאמי אמרה
״מצידי תישארי כאן שנה! אני חבה לסיימון את חיי ואעזור כמה שאוכל״ היא אמרה וחייכה שוב.
״כאן תישני״ אדיסון הובילה אותה לחדר גדול בעליית הגג.
אחרי כשעה שסאם אירגנה את דבריה, אכלה משהו וחשבה הרבה על אדם נפתחה הדלת בטריקה.
״אנחנו בבית״ צעקה צפצפנית נשמעה.
ארבעה ילדים הגיחו מהכניסה ונעצו בה מבטים.
״ילדים תכירו זאת סאם היא תתארח כאן בתקופה הבאה״ אדיסון הציגה אותה.
״זה מייק״ היא הצביעה על הילד המבוגר ביותר, גבוה עם שיער חום זהבהב ועיניים כחולות נוצצות, נראה בערך בגילה או קצת יותר גדול ממנה.
״שרלין״ גבוהה ורזה עם שיער ג׳ינג׳י חלק ארוך ועיניים ירוקות, נראת בערך בגילה.
״תומאס״ ילד קטן בערך בן עשר עם שיער ג׳ינג׳י ועיניים חומות ירוקות.
״ושיינה״ ילדונת עם עיניים ירוקות ענקיות ושיער ג׳ינג׳י מטולטל וארוך. בערך בת שש.
רק מייק לא ג\'ינג\'י, מוזר.
״את ממש ממש יפה״ שיינה אמרה ומשכה בידה של סאם בעיניים פעורות.
״היא יותר יפה משרלין״ תומאס אמר וצחק כי שרלין התחילה לרדוף אחריו.
אחרי שעה בערך עם הילדים היא הבינה שהיא תסתדר טוב איתם, הם היו נחמדים ומצחיקים. היא ושרלין סידרו את החדר שלה. ״וואו״ שרלין נאנחה ונפלה על המיטה. ״מעייף הא?״ סאמי אמרה וצחקה, היא התיישבה ליד שרלין.
״נו אז…״ שרלין ניסתה לרמוז לסאם לדבר.
״אז…״ סאם ניסתה להמשיך את דבריה.
״אז… מה את עושה פה?״
״מה אני עושה פה?״
״נו את יודעת.. למה באת לכאן?״
״זה סיפור ממש ארוך״
״יש לי זמן״
״אני ממש עייפה, הייתה לי נסיעה ארוכה, בפעם אחרת״ סאם נפנפה אותה. היא עוד לא הייתה בטוחה שאפשר לסמוך על שרלין. כשהיא תספר לה זה יהיה רק כשהיא תרגיש במאה אחוזים שהיא יכולה לשמור סוד. עד אז עדיף שאף אחד לא יידע.
שרלין קמה ויצאה מהחדר, התירה לסאם לישון.

״קומי סאמי״ שיינה צעקה ממחוץ לדלתה.
״את הולכת לבית הספר עם שרלין ומייק״.
למה??? סאם חשבה לעצמה בכעס והתחילה להתלבש.
היא לבשה ג׳ינס קצר ומרופט שקנתה לפני שנתיים וטי שרט כחולה שכבר קצת קטנה עליה ונהייתה קצת חולצת בטן.
היא אספה את השיער לפקעת ויצאה מהחדר.
״וואו, ממש ממש לא סאמי!״ שרלין צעקה וצחקה.
״מה?״
״את ממש לא לובשת את זה ליום הראשון שלך, בואי, הארון שלי-שלך״ היא אמרה ומשכה את סאמי לחדרה.
היא הוציאה לה ג׳ינס קצר ממותג וגופיית בטן סגולה, היא פיזרה לסאמי את השיער ואיפרה אותה קלות. הם יצאו וכל האחים פערו את פיהם.
״וואווווו״ שיינה הסתכלה עליה פעורת עיניים.
״אמרתי לך שהיא יותר יפה ממך״ תומאס אמר.
״האמת, צודק״ שרלין אמרה וצחקה.
אדיסון הסיעה אותם לבית הספר.