לפנות מקום
קריר עכשיו בלילה.
הקור חודר לעצמות.
אך לא מבחוץ לפנים. הוא מגיע מהלב.
מופק בפעימה.
זה לא מונע מהלחות להעיק עליי. למרות שכבר מזמן עזבתי את תל-אביב.
אני בחדרי. עייפה, כאילו מיליון שנה עברו עליי. על הכתפיים.
הנזיפה של הבוס, המטפלת שלא מצליחה להבין את הצורך, אני שלא מצליחה להבין את עצמי.
ואיכשהו בתוך הבלילה הזאת, אני צריכה למצוא מקום לאהבה. להפשיר את הלב הזה, להיות טיפה יותר נגישה. לצחוק בקלילות כמו פעם. להיות מלאת חיים ולא להתחנן לחיים דרך חומרים ממכרים.
אני עייפה. צריכה לשים את הראש.
נושאת תפילה, שמחר לא יהיה יום משוגע, שאצליח לפנות זמן לאהבה בשעות המאוחרות.
תגובות (4)
קצר אבל יפה!
ואוו תודה רבה
אני מרגישה סוג של הזדהות קלה עם הרגש של הקטע, כמו מן צורך לשחרר ופשוט "לצעוק" על אנשים כדי שיבינו ויקשיבו למה שאומרים להם, אך גם להראות שאני שמחה ושהכל בשגרה למרות שזה לא מרגיש ככה, כאילו אם מישהו רק ייתן לי שקט אז לפחות המחשבות שלי יסתדרו ומשהו אחד יצליח להירגע.
אהבתי את הכתיבה. קטע עדין. אפשר להרגיש תוך כדי קריאה שיש פה הרבה יותר. לפעמים הכל פשוט יותר מידי.
תמיד כייף לשמוע לאן קטע שכתבתי לקח אדם אחר…תודה רבה לך על התגובה המושקעת! שנזכה לשקט חיובי :)