לעולם לא להגיד לעולם לא – פרק 9

"לא ציפיתי לתשובה אחרת…" אמרתי בשקט ושמתי עליי את כובע הקפוצ'ון.

"ג'סטין, תתעודד…" אמרה לי נלה.
"מה?" שאלתי.
"אנחנו יכולים להיות ידידים…" היא אמרה.
"כן, אבל זה עדיין לא אותו הדבר." אמרתי.
"ג'סטין, גם אלו היית יהודי, לא הייתי מסכימה להיות חברה שלך כל כך מהר כי אני אינני מכירה אותך! אז נכון, אתה נער מפורסם בעל קול יפה, ואני יודעת מה שמך, אבל לפני שנפגשנו לא הייתי מעריצה שלך, וגם לא שונאת, אני לא יודעת מה אתה אוהב, או מה סגנון הלבוש שלך, או מה מספר המזל שלך, הצבע המועדף עליך ועוד כל מיני…" אמרה נלה.
"אז בבקשה, תני לי הזדמנות להראות לך מי אני.
אני יודע שעד עכשיו תפסת אותי משקר וזה רושם רע, אבל… אני לא כזה בדרך כלל." אמרתי.
"והתשובה – אחרי הפרסומות!" אמרה נלה כאשר היא צוחקת.
"מצחיק מאוד…" אמרתי מגלגל את עיניי.
"בוא הנה," היא אמרה וקרבה את שפתיה לאוזניי כדיי ללחוש לי סוד, "אני מסכימה לתת לך הזדמנות, אבל קודם, תן לי להסביר לחבר שלי שאנחנו נפרדים." לחשה.
"זה מרגיש לי רע שאתם נפרדים בגללי…" לחשתי לה.
"אנחנו חברים רק משבוע שעבר, עדיין לא התנשקנו או משהו, את האמת? בחיים לא נישקתי אף בן קודם." היא לחשה לי.
"ברצינות?" שאלתי, זה נשמע דיי מוזר.
"יש לך בעיות?" היא אמרה לי.
"לא, אני אשמח להיות הראשון שתתנשקי איתו, תמיד זוכרים את הראשונים." אמרתי לה.
"מי אמר שאני אתן לך להיות הראשון?" היא אמרה לי.
"ציפור קטנה שנקראת – גורל." אמרתי לה.
"חוץ מזה אתה לא זוכר את הראשונה שהתנשקת איתה…" אמרה לי נלה.
"אז את כן יודעת כמה דברים – אבל זה לא מדויק." אמרתי.
"למה כוונתך?" היא שאלה אותי.
"אני זוכר, תאמיני לי שכן, אני פשוט לא רוצה לפרסם זאת כי אני פוחד שיאיימו עליה." אמרתי.
"אתה מתחשב…" היא אמרה.
"ברור…" אמרתי לה וקרצתי.
המורה חזרה אל הכיתה, "אני מצטערת תלמידים," היא אמרה, "אבל היה משהו שלקח לי קצת זמן לעכל ולספר לכל צוות המורים." היא אמרה.
אז נשמע הצלצול, "שיעור מוזיקה תלמידים." קראה המורה.
אבל בשנייה שהיה הצלצול כל הבנות רצו לעברי.
"תקשיבו," אמרתי להן, "אל תרוצו אליי כאילו אני איזה זמר מפורסם, תתייחסו אליי כרגיל, או שאני אלך מבית הספר…" אמרתי.
"בסדר…" הן אמרו, תפסו צעד אחורה ונעצו בי מבטים מוזרים.
כאילו הן רק מחכות להזדמנות לקפוץ עליי, מבטים כאלו:

תמונה (קישור קצת ארוך – אבל זה קישור אחד):
http://www.google.co.il/imgres?q=%D7%92%27%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%9F+%D7%91%D7%99%D7%91%D7%A8+%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA&start=234&hl=iw&sa=X&rlz=1C1SKPL_enIL410IL410&biw=1024&bih=673&tbm=isch&prmd=imvns&tbnid=7j78fuXxufRPRM:&imgrefurl=http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp%3Fblog%3D663747%26blogcode%3D11637641&docid=YUII3PDYFN6MmM&imgurl=http://www.justinpictures.org/albums/-New%252520Albums/2010dome/normal_10.jpg&w=254&h=399&ei=LbM_T7GtJoHN0QWpjYmPDw&zoom=1&chk=sbg

זה מוזר איך שלפני שנהייתי מפורסם רוב הבנות לא הסתכלו לכיוון שלי ועכשיו הן פתאום מאוהבות בי…
בכל אופן, נכנסנו לכיתת מוזיקה, ושם קרה משהו כל כך צפוי…
"תלמידים, אני רוצה להראות לכם תווים בגיטרה ולבחון מי מצליח לנגן אותם." אמרה המורה למוזיקה.
אף אחד לא הצביע, גם לא אני.
"אין מתנדבים?" היא אמרה, "זה אומר שעליי לבחור מישהו אקראי…" היא המשיכה.
ניסיתי שלא לבלוט, פשוט עשיתי מה ששאר התלמידים עשו, רמזו עם העיניים אחד לשני.
כל אחד הסתכל על זה שמשמאלו, ככה זה עבר בין כל התלמידים, הסתכלו על נלה, היא הסתכלה עליי, סובבתי את הראש כדיי להסתכל על מישהו אחר, אבל לא היה מישהו אחר!
"ג'סטין." קראה המורה.
"סכום הזויות במשולש הוא 180 מעלות!" אמרתי.
"ג'סטין, זה לא שיעור מתמטיקה…" אמרה נלה.
"למען האמת זה כן, אני צריך לחשב עוד כמה דקות השיעור הזה נגמר…" אמרתי לה.
"ג'סטין, בוא אתה ותנגן." אמרה המורה.
החוורתי, הסתכלתי על התלמידים מאחורי מושך בצווארון חולצתי, ובכך רומז להם "תצילו אותי".
אבל כמובן שאף אחד לא התייחס למצוקה הפנימית שלי והייתי צריך לשבת על כיסא ולנגן.
נו באמת… זה עלבון לאקראיות! היא בחרה אותי בכוונה!
"המורה, יש משהו שאת צריכה להבין…" אמרתי לה.
"מה?" היא שאלה.
"אני…" אמרתי בדרמטיות, "לא יודע לנגן בגיטרה." אמרתי והשמעתי "דום! דום! דום!" עם כמה מייתרים של הגיטרה.
"מאמי, הסיפור שלך מאוד נוגע ללב…" אמרה המורה למוזיקה, "כל היום אתה שר ומנגן, מול כל העולם!" המשיכה.
"כן אבל… תפסת אותי על חם, מה לנגן?" שאלתי.
"תנגן את: 'פעם אחת' של ג'סטין ביבר, רגע, אתה ג'סטין ביבר…" היא אמרה.
"מה? ניראה משהו אחר מנגן את זה! גברתי, זהו עלבון לאקראיות בהתגלמותו אני אומר לך, עלבון לאקראיות!" אמרתי מתנשף.
"יופי, יש לך עוד איזה סיפור מרגש ונוגע ללב לספר לנו?" אמרה המורה.
"כן." אמרתי, "כינורות בבקשה." ביקשתי.
כמה בנות תפסו כינור והתחילו לנגן מוזיקה קלסית.
"תמיד תמכתי באקראיות, במיוחד בבינגו…
יום אחד הלכנו דרך בית הספר לבית אבות כלשהו, והשתתפתי בבינגו, לא הבנתי שאני זה שאמור להדריך את הבינגו…
כמעט שהיה לי בינגו, אבל אז יצחקי הזקן עשה בינגו שנייה לפני!" אמרתי בדרמטיות, "אני לעולם לא אשכח את היום הזה! אני גם לעולם לא אסלח לו!" המשכתי.
אז ילדה אחת הרימה יד.
"כן?" נתתי לה "רשות דיבור".
"במה יצחקי הזקן זכה?" היא שאלה.
"אה… מוזיקת פסנתר דרמטית בבקשה…" אמרתי, ואז נערה אחת הלכה אל הפסנתר.
"הוא זכה ב…" התחלתי ולקחתי הפסקה למוזיקה, "מקל הליכה חדש!" אמרתי – שוב, בדרמטיות.
"ואז צעקתי – לא!!!!!!!!!!" אמרתי.
נערה אחרת הרימה יד.
"כן?" נתתי גם לה "רשות דיבור".
"אתה רצית את מקל ההליכה?!" היא נראתה המומה.
"כן." אמרתי לה.
"אבל למה לך לרצות דבר שכזה?" היא שאלה.
"כיוון," אמרתי, "המצב בבית היה קשה, לא היה לנו הרבה כסף, לא היו לי הרבה משחקים, אז חשבתי לחלק את מקל ההליכה ל-3 כדיי לשחק 'שלוש מקלות', אבל עדיין יש לי טראומות מהמשחק הזה…" אמרתי.
ילדה אחרת הרימה את היד.