לעולם לא להגיד לעולם לא – פרק 6

"אני-" באתי לומר אבא אז הבחנתי בסלנה שישבה בקצה השני של הספה.
היא באה לנשק אותי בלחי אבל הרחקתי אותה ממני, אזרתי אומץ ואמרתי: "אני והיא לא באמת חברים!".
הקהל השתתק, סלנה הביטה בי בכעס.
"הינה מה שאני חייב לך." אמרתי והוצאתי כמה מזומנים מהכיס.
הקהל החל לזרוק עלינו חפצים, ולקרוא לעברינו: "שקרנים!" ועוד כל מיני…
סלנה ממש כעסה עליי והיא סטרה לי על הלחי.
אני פשוט לא מבין בנות, אני מקשיב לבת אחת, וחוטף מבת אחרת…
מבנות – אתה אף פעם לא תצא יבש.
שוב פעם, אזרתי אומץ, בביטחון עצמי רב, נעמדתי כנגד כולם, ורציתי לומר משהו.
אבל באותן השניות, הכל נעלם, כל המילים פשוט ברחו לי מהראש, לא הצלחתי לחבר משפט.
הבטתי לעבר סלנה, אז לעבר אימי, סידרתי מעט את השיער ואמרתי: "אני יודע שמה שעשינו לא בסדר, ואני לפחות מבקש את סליחתכם.
אני יודע שאסור לשקר אבל… – היא אשמה! היא! הסוכן שלה שכנע אותי!".
סלנה קמה ואמרה: "על מה אתה מדבר, הוא הציע לך כסף ונתן לך יום לתשובה והסכמת!".
"אבל זה היה רעיון שלכם!" אמרתי.
"אבל אתה קיבלת את זה!" אמרה סלנה.
"זוכרת שאמרתי לך שיפה לך ורוד?" שאלתי אותה.
"זה אדום – עיוור!" אמרה לי סלנה.
"לא משנה, אני חוזר בי!" אמרתי.
"ג'סטין! סלנה! מספיק!" קראו כמה אנשים.
הפסקנו, מידיי פעם "השחלנו" כמה מבטים קודרים זה אל זו, אבל הפסקנו עם ההעלבות.
אז לסלנה "נשבר" לעמוד ללא מעש והיא החליטה לומר משהו: "מה זה בובת ברבי?".
כמובן שהיא לא נתנה זמן לענות, אלא היא מיד אמרה: "ג'סטין ביבר עם שמלה.".
"אל תתייחס, אל תתייחס…" הטפתי לעצמי, "אני כן אתייחס! אני לא בת! אני לא יכול לשבת ולא לעשות כלום!".
קמתי עצבני מן הספה, "עזת פנים!" קראתי לעברה, נכנסתי אל מאחורי הקלעים.
הסתגרתי באחד מחדרי ההלבשה וניסיתי לפרוק שם את כעסיי.
בדרך כלל אני בועט בדברים, נותן אגרופים בכריות, אבל הפעם, החלטתי לספור עד 10.
"1,2,3…" התחלתי לספור, אך ההרגשה הרעה התעלתה על הצד החיובי שבעניין.
אז נשמעו נקישות בדלת.
פתחתי את הדלת באגרסיביות, אמא עמדה מולי, "תקשיב ג'ס…" היא החלה לומר וסגרה את הדלת.
"מה?" שאלתי.
"אני מאוד מעריכה את זה שלא החזרת לה בהעלבה." אמרה אמא.
"ומה הרווחתי מזה? – תסכול!" אמרתי.
"אבל הקהל סולח לך!" אמרה אמא.
"ממש…" מלמלתי.
"אני כנה איתך, ברצינות." אמרה אמא.
פתחתי את הדלת ויצאתי מאחורי הקלעים אל הקהל.
"ג'סטין! ג'סטין! ג'סטין!" נשמעו קולות.
"אתם לא כועסים?" שאלתי.
ילדה אחת מן הקהל אמרה לי: "בהתחלה כעסנו, כי שיקרת, אבל סיפרת את האמת בסופו של דבר, עדיף מאוחר מאשר לעולם לא! אף פעם אל תגיד אף פעם!".
חייכתי לעברה.
"אנחנו אוהבים אותך, ג'סטין." אמרו מעריציי.
"גם אני אוהב אתכם…" אמרתי להם.
כשניגמר הזמן של הראיון, עטפתי את גופי במעיל עבה כי היה קר, ישבתי על ספסל, ואימי באה ושאלה אותי: "למה אתה עצוב כל כך?".
"אני לא עצוב." אמרתי.
"אז מה זו הדמעה הזו?" היא אמרה.
"אני לא בוכה." אמרתי.
"אתה יכול לספר לאמא…" היא אמרה.
"אני לעולם לא אפגוש אותה שוב…" מלמלתי.
"את מי?" שאלה אימי.
"את נלה, זו שדיברת איתה." אמרתי.
"אהה, כן, היא באמת ילדה חמודה…" אמרה אמא.
"פגשתי אותה באופן חד פעמי, היה טוב, וטוב שהיה…" אמרתי בשקט.
"אתה עוד תפגוש אותה שוב, תאמין לי." אמרה אמא.
"הלוואי." אמרתי, אמא חיבקה אותי ונכנסנו למכונית (לראיונות אני לא בא בלימוזינות כיוון שזה מושך תשומת לב).
למחרת בבוקר, המורה הפרטי שלי בא, הוא לימד אותי על כל מיני סוגים של בעיות מילוליות עם מספר נעלמים, אני לא יודע איך זה אצלכם, אך אצלי זה נכנס מאוזן אחת ויוצא מהשנייה.