לעולם לא להגיד לעולם לא – פרק 11 – העלילה מסתבכת

כולם כבר עשו את החיסון, הגיע תורי, נכנסתי אל החדר.
"תפשיל את השרוול, בבקשה." ביקשה ממני האחות.
הרמתי את השרוול, האחות התקרבה עם הזריקה אל היד שלי, קרוב יותר, קרוב יותר…
"עצרי!" צעקתי לפתע.
"מה?" שאלה האחרות.
"זה יהיה לי כואב!" אמרתי.
"אז תרפה את השריר, גאון." היא אמרה.
הרפתי את השריר, הסתכלתי לכיוון האחר, האחות שוב התקרבה אליי עם הזריקה.
"לא!" צעקתי שוב.
"מה ע-כ-ש-י-ו?!" היא שאלה בכעס.
"אני… שחכתי מה רציתי לומר…" אמרתי.
אז האחות קרצה לאישה שעמדה ממול, לא הבנתי.
"ג'סטין…" אמרה האישה.
"כן?" שאלתי.
"מה עם האלבום של חג המולד? שמעתי שאתה תורם חלק מהרווחים לצדקה…" היא אמרה.
"כן… את מכירה את 'כל מה שאני רוצה לחג המולד זו את'?" שאלתי את האישה.
הייתי צריך לומר שזה שיר, כי זה נשמע כמו: "את יודעת שכל מה שאני רוצה לחג המולד זו את?" שזה ממש מביך…
"באמת?" שאלה אותי האישה.
"שאלתי אותך אם את מכירה את השיר…" אמרתי.
"אהה… השיר… כן… השיר…" היא אמרה.
"אני מקווה שלא חשבת ש…" אמרתי.
"שזה? לא… מה פתאום…" היא אמרה.
אז האחות הצמידה לי תחבושת ליד ואמרה: "קח, תחזיק.".
"דקרת אותי?!" שאלתי.
"למה כשאתה אומר את זה, אני נשמעת כמו איזה עבריינית?…" היא מלמלה.
הבטתי בעדינות מתחת לתחבושת, נקודה קטנה, בגודל של נקודה של עיפרון הייתה על ידי, וממנה ירד מעט דם.
"אך! הכאב!" קראתי.
"סתם העסקתי אותך כדי שלא תשים לב שהיא נתנה לך את החיסון…" אמרה האישה.
"אז את לא שמעת את אלבום חג המולד שלי? את חייבת לשמוע! זאת אומרת… כדאי לך…" אמרתי, בהתחלה זה היה you must אבל תיקנתי ל you should…
"בחור צעיר, אני לא מאמינה שסנטה כלאוס יביא לי מתנה, הילדים של היום…" היא אמרה.
"אני לא מאמין ב-סנטה כלאוס… זה למעריצות שלי…" אמרתי.
"הן בנות 10 ומעלה! הן לא מאמינות ב-סנטה כלאוס!" היא אמרה.
"נקודה טובה… אבל הקליפ יצא חמוד…" ניסתי להסתכל על חצי הכוס המלאה.
"הייתי אומרת 'חמוד', אבל אז זה יהיה עלבון לכל הדברים החמודים שבעולם…" אמרה האישה.
יצאתי מן החדר, צועד לאורך המסדרון הישן, לכיוון כיתתי, אבל אז, הפסקתי, וכן, הייתה סיבה, ולא, זה לא שהייתי צריך ללכת לשירותים או משהו כזה.
עצרתי כי…
——–מנקודת המבט של נלה———
"כמה זמן לוקח לג'סטין להגיע? עצרו אותו כדי לבקש חתימות?…" מלמלתי.
"אולי הוא הלך לשירותים וטבע באסלה." אמרה הילדה שלפני בניסיון להצחיק.
צחקתי צחוק מזויף ואמרתי – "לא מצחיק.".
חשבתי על הפרידה ביני לבין החבר שלי מעט, העתקתי מהלוח…
לאחר כמה דקות ספורות שהרגישו כמו נצח, ג'סטין נכנס לכיתה בפתאומיות, כאשר גופו מלא בחתכים, בגדיו קרועים, פניו אדומות והוא נוטף דם.
"Help!" הוא קרא בכל יכולתו אך זה היה חלש ולאחר מכן איבד איזון ונפל מטה אל הרצפה.
"ג'סטין! מה קרה לך?!" קראתי מבוהלת.
הוא לא ענה, ולא פקח עיניים, רק השמיע קולות חלשים של סבל.
"תתרחקו ממנו!" קראה המורה לעבר התלמידים, היא נגשה אל ג'סטין וניסתה לדבר אליו בעודה עוזרת לו לקום.
אך ג'סטין לא ממש הגיב, הוא הניע את ראשו כאילו הוא שולל דבר מה.
"גברת לורנס, אני יכולה לקחת אותו אל האחות?" שאלתי את המורה.
"אבל האחות עסוקה." אמרה המורה.
"היא חייבת לראות אותו!" קראתי מודאגת.
"בסדר, קחי אותו." אמרה המורה.
ניסתי לאחוז בג'סטין, אך ראשו היה מורכן, הוא לא הלך, ולפעמים כל כך נבהלתי שחשבתי שאני מחזיקה גופה!
נכנסנו אל חדר האחות, היא ממש הופתעה לראות את ג'סטין במצב הזה.
"מה קרה לו?" היא שאלה מבוהלת.
"לא יודעת, הוא נכנס ככה אל הכתה ואמר מילה אחת קטנה: עזרה." הסברתי.
היא שמה ידה על חזהו על מנת לבדוק את דופק ליבו, לאחר מכן מיד לקחה את הפלאפון והזמינה אמבולנס.
מהפעולות והלחץ שלה, הבנתי שמשהו לא טוב מתרחש.

*וכמו שהבטחתי, פרק ארוך יותר… הינה ההמשך:*

"מה קרה?" שאלתי.
"תישארי איתו שנייה, בסדר?" אמרה לי האחות לחוצה.
"טוב." אמרתי וישבתי לידו, על אותה הספה.
האחות יצאה מן החדר, היינו שנינו לבד.
נלחצתי, פחדתי שהאחות כל כך בלחץ כי היא מפחדת שג'סטין… אני לא יכולה אפילו לומר את המילה הזאת.
החלו לזלוג לי דמעות, הן טפטפו על בגדיי, הסתכלתי על ג'סטין ופחדתי.
אז לפתע נשמעו קולות מועקה מכיוונו של ג'סטין.
"ג'סטין?" שאלתי.
ג'סטין פקח את עיניו באיטיות, דמעה קטנה זלגה מעינו השמאלית, הוא ניסה להרים את ידו כדי לנגב אותה, אבל כאב לו.
"ג'סטין? אתה בוכה?" שאלתי אותו.
ג'סטין הניד בראשו לשלילה.
"למה אתה לא מדבר?" שאלתי אותו.
ג'סטין לא ענה לי, הוא רק ניסה לעצור בעד דמעה נוספת.
"אתה כועס עליי או משהו?" שאלתי אותו מעט מודאגת.
ג'סטין הניד בראשו לשלילה שוב, ולא הוציא הגה מפיו.
"אתה מתבייש לבכות לידי?" שאלתי אותו.
הוא הנהן בראשו לחיוב, כאשר הוא מנסה להרים את ידו ולנגב עוד דמעה.
"אל תתבייש, אני יודעת שזה כואב." אמרתי לו, "תדבר איתי." הוספתי.
הוא משך בכתפיו, כאילו הוא ילד בגן שלא רוצה את הפרס שניתן לו.
"אבל למה? למה אתה לא מדבר?" שאלתי אותו.
הוא עשה את הפרצוף החושב שלו, אם הוא לא רוצה לדבר, אז נתכתב.
הוצאתי את הפלאפון שלי, אבל לא הייתה לי סוללה.
"הפלאפון… שלך…" הסברתי לו.
הוא ניסה להוציא מן הכיס את הפלאפון שלו.
לקחתי ממנו את הפלאפון, נכנסתי לאפשרות שליחת ההודעות.
"למה אתה לא מדבר אליי?" שאלתי אותו.
ג'סטין לקח ממני את הפלאפון שלו, והקליד: "Because I can't" (כי אני לא יכול).
"מה? אתה לא יכול לדבר? מה קרה? למה אתה פצוע?!" שאלתי אותו.
הוא ניסה ללחוץ על עוד כפתור, אבל לאחר מכן הוא הניד בראשו ונתן לי את הפלאפון.
"מה?" שאלתי אותו.
מהמבט בעיניו הבנתי שהוא לא יכול כי כואב לו.
"בסדר," אמרתי לו, "אני לא אטריד אותך.".
ג'סטין חייך, כאילו שמח שהבנתי אותו.
אבל אז מבטו הקודר והרציני חזר, הדמעות חזרו.
"אתה יכול לפחות לרמוז לי מה קרה?" שאלתי אותו.
ג'סטין חשב מעט ולבסוף ניסה להרים את החולצה.
"מה אתה עושה? יהיה לך קר!" אמרתי לי, מיישרת את חולצתו.
ג'סטין הניד בראשו לשלילה, ושוב ניסה להרים את חולצתו.
אז הבחנתי בכך שהבטן שלו כבר כחולה, ושריטה ארוכה פרוסה על גופו מהחזה ועד לצד ימין של בטנו.
"ג'סטין…" מלמלתי בעצב, אז 'נפל לי האסימון', "הרביצו לך?!" שאלתי.
ג'סטין הנהן בראשו כאשר שוב הדמעות מתרוצצות על לחייו.
קרבתי את ראשו אליי, "הכל יהיה בסדר…" עודדתי אותו, "אתה תהיה בסדר.".
אמא שלו והאחות נכנסו באותו הרגע אל החדר כאשר אימו בהיסטריה.
"ג'סטין!" היא קראה לעברו.
ג'סטין לא ענה, הוא הסתכל עליי ורמז לי בעיניו להסביר לה.
"פתי…" אמרתי בקול רועד.
"מה?" שאלה אימו מבוהלת.
"הוא לא יכול לדבר… הצלחתי להבין שהרביצו לו…" הסברתי לה.
"הרביצו לך?" שאלה אימו מבוהלת ומתיישבת מהצד השני שלו, "למה שירביצו לבן שלי?!" היא אמרה בוכה.
"האמבולנס הגיע." אמרה האחות.
"בוא ג'סטין…" אמרה לו אימו.
"הוא… לא ממש יכול ללכת…" אמרתי לה.
זה העציב אותה עוד יותר, היא נשקה לג'סטין בלחי ועזרה לו לקום.
הלכתי איתם עד לאמבולנס, נכנסתי איתו לתא ההוא באמבולנס ונפרדתי ממנו לשלום, אך ג'סטין תפס בידי ולא עזב.
"מה?" שאלתי אותו.
הוא הביט בי בעצב.
"אתה רוצה שאני אבוא איתכם?" שאלתי אותו.
הוא הנהן לאישור, הדלתות נסגרו והתחלנו את דרכינו אל בית החולים.