לעולם לא אתאהב שוב! – הקדמה

"סתיו, עברי לשבת ליד רון" אמרה לי המחנכת. הייתי מאוכזבת- ישבתי ליד חברה טובה שלי ולא רציתי לעבור מקום. אני ורום, הילד שישב ליד רון התחלפנו במקומותנו והיא הביטה בי ואני בה, שתינו במבט רחמים שנסוך על פנינו, כל אחת מרחמת על השנייה. התישבתי בחוסר חשק לא מופגן, למעשה, כעת הייתי בשורה הרשונה – למה להתלונן?
הבטתי ברון בעודו ממשיך לפתור את התרגול, וחזרתי לעיסוקיי: לסדר את חפציי על השולחן.

אז רק שתבינו- ברון כבר הייתי מאוהבת, מזמן, והאהבה האחרונה שלי, שברה אותי לחתיכות כל כך קטנות, שאני לא מרגישה בחסרונן של אלה שעדיין לא נדבקו חזרה. מאז הבטחתי לעצמי שלא אתאהב שוב, רק שבינתיים לא עמדתי בהבטחה- וכל פעם הבטחתי לעצמי מחדש שלא אתאהב, וכאשר התאהבתי לחצתי את ציפורניי הארוכות בידי כשחשבתי על הנער.

בהפסקה הסתובבתי עם חברתי שלידה ישבתי- מאיה, והיא התלוננה לא פעם על רום- הרי אף אחת לא אוהבת אותו, לפחות לא מהחבורה הקטנה שלנו: אני, מאיה, גילי, רותם והילה. אנחנו שונאות בו הכל- את אישיותו, את מראו, את קולו ואת מצבו הלימודי- הכל אנחנו שונאות בו, ממש הכל! אנחנו לא היינו מקובלות באותם ימים, וכעת, בתיכון, בעודי מספרת על אותם ימים, מצבנו השתפר במקצת, שהשנה ההיא עליה אני מספרת היוותה השפעה רבה על השיפור. היחס שלנו לרום לא השתנה, כמו שהבנתם מכך שאת יחסנו אליו כתבתי בהווה.

בשיעור הראשון שלי שישבתי לידו, קיבלנו מבחן והוא שאל אותי כמה קיבלתי, וכשעניתי הוציא לי לשון "קיבלתי יותר, קיבלתי יותר!" אמר. נחשבתי לתלמידה מאוד טובה, וגם הוא נחשב חרשן, עוד מהדברים שלא השתנו: החרשנות שלי ושלו.