לנשק אחת מהמעמד הגבוה פרק 1 חלק 1

"היום אתה תעשה את מבחן הקבלה, ג'ייק." אמר ג'יי-זי, מנהיג החבורה שלנו. נבחנתי בכמה מבחנים, כמו לקחת 10 ממתקים- כל ממתק מתינוק, להציק לחנונים ועוד. היום… זה המבחן הסופי. אני צריך לפלוש לתחנת הרכבת, לרוץ לאורך הפסים ולצייר את המילים על קרון רכבת: "JEY-ZEE!!!" אז הכנתי מיכלי צבע לגרפיטי המדהים שלי. אז.. ג'יי-זי, נטשה (זאת שאני מאוהב בה), ושאר חברי החבורה, חיכו בתחנת הרכבת. הזכרתי… שאני אמור לצייר את זה בתוך 5 דקות? גרפיטי מושלם אצלי לוקח 10. אבל אני יצליח. רצתי אל קרון רכבת שעצר בגלל תקלה קטנה, והתחלתי לצייר "JEY ZEE!!!" עברו כבר 4 דקות. הייתי רק צריך לעשות גימור אחרון, ושמעתי שריקה. "היי אתה! ידיים למעלה!" התחלתי לרוץ בין הקרונות הנוסעים. השומר כבר התעייף. אבל כשהבטתי אחורה… התנגשתי במחסום. נפלתי למסילה אחרת. ראיתי רכבת באה, הסוף שלי כבר מגיע. אבל אז ילדה באה ולקחה אותי, והיא רצה לקרון אחר. בעצם… איפה אני? ואיבדתי את הכרתי. "בוא הנה…" שמעתי קול מלאך. מלאכית עמדה מולי. אמרתי: "אה… אני יכול לראות מלאך…" ופקחתי את עיניי. המלאכית הייתה בעצם זו שהצילה אותי… היא חייכה אליי. התיישבתי, נשמתי עמוקות. היא צחקה. שאלתי: "איפה אני?" היא ענתה: "אתה ברכבת היוקרה 'אנג'לה'. ברוך הבא, ג'ייק!" "איך ידעת איך קוראים לי?" שאלתי. היא ענתה: "זה כתוב לך על הנעליים…" וצחקקה. שאלתי: "מה שמך?" היא ענתה: "אני ג'ן אודוקס. נעים להכיר!" היינו בחדר מפואר- אני הייתי על מזרן נוח במיוחד. התיישבתי, ואמרתי בהלם: "ג'יי-זי! איך יכולתי לשכוח?!" הוצאתי מהתיק שלי ששכב על הרצפה ליד המזרן. הטלפון (האייפון) שלי היה מרוסק. איך אני יכול להתקשר?! "ג'ייק, אתה בסדר?" היא שאלה אותי. באתי לקום, אבל לא יכולתי. הגב שלי כאב מאוד. היא הציעה: "אולי כדאי שתשכב, אני אביא לך את ארוחת הצהריים שפספסת היום כשישנת." היא קרצה לי. חזרתי לשכב, בעצם… איך הגיע לי היחס הזה? היא בטח מהמעמד הגבוה אם היא ברכבת 'אנג'לה'… ואני? סתם ממעמד הבינוני. היא חזרה עם מגש גדול- היה שם עוף צלוי ברוטב, ובצד אורז. היא הביאה איתה גם בקבוק שתייה ענק, שאם ארצה אמלא את הכוס. פתאום נפתחה הדלת…. נער עמד שם, ושאל בקנאה: "ג'ן, מי זה?" "ג'ייקוב, תתעלם…" היא אמרה לו. הוא התקרב אליה. הוא שאל: "זה לא אומר… שאנחנו לא נלך למועדון הנוער של הרכבת הזאת… בדייט שלנו?" "כן… א-אני מוכנה." היא ענתה. ראיתי שהיא עצובה קצת… ג'ייקוב אמר לה בחיוך מרוצה: "אז נתראה הלילה… מותק." היא חייכה חיוך מזויף. הוא יצא וסגר את הדלת אחריו. קמתי בכאבים, ושאלתי: "מה זה היה הרגע?" "ג'ייקוב הוא החבר שלי.. ההורים שלו ושלי עובדים ביחד במפעל גדול. ההורים שלו הציבו תנאי- אם אני אהיה חברה שלו, ההורים שלו ימשיכו לעבוד עם שלי." היא הסבירה. היא התיישבה, ואמרה: "אני לא יכולה להמשיך לצאת עם אגואיסט כזה….. שגורם לי לסבול…" היא התחילה לבכות. התחלתי ללטף את הגב שלהף בניסיון לנחם. התיישבתי לידה, וחייכתי. אמרתי בטון מנחם: "את לא צריכה לדאוג בשבילו. ג'ן, מגיע לך יותר טוב." רק מגע אחד עם שמלת המשי המפוארת וה'נסיכותית' עשה לי נעים ביד. היא ניגבה את הדמעות ואמרה: "אולי לא כדאי שתבלוט פה. יש לי את החליפות שג'ייקוב דחה… אני אבריח מהחדר שלו כמה תכשירים שיגרמו לך לא לבלוט." הבטתי בחליפה, עלתה בי חלחלה. אני לובש בגדים מגניבים, לא קלאסיים. שמענו רעש פתיחה. היא דחפה אותי למקלחת ואמרה: "זוז!" הספקתי רק לראות את ג'ייקוב נכנס. שמעתי אותו שואל: "עכבר הרחוב הזה הלך?" "אל תקרא לו עכבר רחוב, ג'ייקוב!" אמרה ג'ן. הוא אמר: "אה, אז אני רואה שאת אוהבת אותו." היה שבר קל בקול שלה: "אתה מניח דברים שמעולם לא היו, ג'ייקוב, בבקשה, תבין!" שמעתי רעש של סטירה. "ג'-ג'ייקוב…" היא מלמלה. הוא אמר: "אני לא הולך להיפרד ממך. אבל אם הוא יחזור לכאן, את בצרות." נשמעה טריקה. פתחתי את הדלת, היא הייתה ישובה על הרצפה, מניחה את ידה על הסימן האדום. דמעות נצצו בעינייה. עזרתי לה לקום, התחיל להיות קריר. אמרתי לה: "קחי את השמיכה, תתכסי." היא לא לקחה אותה. כיסיתי את גופה בשמיכה. היא חייכה קצת. היא אמרה: "אני יוצאת רגע." היא יצאה לשתי דקות. חיכיתי.. ואז הייתה לה סלסילה. מלאה בתכשירים ובמסרקים. היא אמרה: "בבקשה כנס, אני לא רוצה שתבלוט ושיגרשו אותך." "ג'ן, מי זה?"