למרות הכל ~ פרק 1 ~

נ.מ. אבישג
"איך אמא שלך?" שאלה אותי חברתי הטובה נעמה.
"תלויה על חוט השערה" נאנחתי ושתיתי מפחית המיץ שקניתי בקפיטריה.
"שתרגיש טוב בעזרת השם" היא אמרה.
"אמן"
~
"שמעתם? לנעה מי'א 1 יש חבר!" קפצה עלינו בהתרגשות מוריאל.
"יא באמת?! מי?" שאלה נעמה גם היא בהתלהבות מוגזמת.
"אני לא יודעת בדיוק אבל שמעתי שהוא חילוני והוא אפילו לומד בבית ספר ציבורי!" היא אמרה.
"אלוהים ישמור הלכה רחוק הילדה!" אמרה נעמה ושמה יד על הלב.
"תגזימו" אמרתי בשיעמום.
"אבישג זה עניין רציני! למה נראלך שאנחנו לומדות בבית ספר פרטי לבנות? כדי לשמור על העתיד שלנו ולא לתת לילדים כמוהו לדרדר אותנו." היא הסבירה בטון מתנשא
"הוא חילוני. לא אסיר משוחרר" אמרתי בציניות.
"נראה אותך אומרת את זה כשהיא תתחיל להבריז משיעור" היא אמרה ושילבה ידיים.
נאנחתי בייאוש ונכנסתי לכיתה.
"אבישג תסתדרי את החולצה שלך בבקשה" אמרה המורה שלי.
הסתכלתי על חולצתי.
"מה הבעיה בחולצה שלי?" שאלתי בזלזול.
היא החוותה בראשה אליי.
הורדתי את מבטי אל שרווליי שהיו מופשלים עד קצת מעל מרפקי.
"את צוחקת עליי? זה איזה 40 מעלות בחוץ" שאלתי אותה.
"אני מבקשת בנימוס. תסדרי את החולצה שלך" היא חזרה ואמרה.
סידרתי את שרוולי בתיאטרליות.
"מרוצה?" שאלתי בציניות והתקדמתי אל עבר מקומי מרגישה את מבטם של חבריי לכיתה תקועים עליי.
"אל תתחצפי אבישג" היא הזהירה אותי והתחילה בשיעור.
~
"את באה אבישג?" שאלה אותי נעמה.
עמדנו מחוץ לשער בתום יום הלימודים.
"לא, אני רוצה לתפוס אוטובוס לבית חולים ולהיות קצת עם אמא שלי לפני שהאחים שלי מגיעים הביתה" הסברתי.
"ביי. תמסרי לה שתרגיש טוב ממני" היא אמרה בחיוך מעודד.
"אני אמסור." אמרתי ופסעתי בכיוון הנגדי לזרם הבנות שיצא מהשער.
~
"היי אמא" אמרתי לאמי השוכבת על מיטת בית החולים.
"היי מותק. איך היה בבית ספר?" היא שאלה בקול חלוש ועייף.
שפתיה היו חיוורות ועיניה כמעט ועצומות.
"המורות הציקו לי על השרוולים היום" אמרתי.
"תבחרי את הקרבות שלך אבישג" הזכירה לי אימי.
"אני יודעת אני יודעת…" מילמלתי.
"הבאתי לך דברים" אמרתי ומשכתי את תיקי אל ברכיי.
"ספר חדש, משחת שיניים, מטפחת שקניתי אתמול בשוק ותמונה שלנו" אמרתי בעודי מוציאה את הדברים מהתיק ושמה אותם על השידה הקטנה שליד המיטה.
"תודה מתוקה. מה שלום האחים שלך?" היא העבירה נושא.
"אביאל מבואס קצת. העניים בינו לבין שירה לא במצב כזה טוב עכשיו" הסברתי לה על אביאל וחברתו.
"הם זוג חזק, אני מאמינה בהם"אמרה אמא בעידוד.
"כן…"אמרתי בשקט.
"אני צריכה ללכת לקחת את נועם, אבל אנחנו נבוא מחר עם אבא, מבטיחה." אמרתי וקמתי מכסאי.
"אני לא דואגת נשמה טהורה שלי." אמרה אמר וחיוך קטן סדק את שפתיה.
"ביי אמא" אמרתי ונשקתי ללחייה לפני שיצאתי מבעד לדלת.
עברתי במסדרון המוכר מדי אל עבר היציאה והתחלתי להתקדם ברגל אל עבר בית הספר היסודי.
התבגרתי מהר מדי.