למה זה תמיד אתם? פרק שני

היי, תודה לקוראים ואני חושבת שלקחתי את התגובות לתשומת ליבי… אני קצת ב"דיכי" לאחרונה, אז… אתם יודעים. אזהרה: פרק די קיטשי, אבל די אהבתי אותו יותר מהראשון.
קריאה נעימה):

אני מתעוררת איפה שציפיתי להתעורר, האמת. בתא מעצר מסריח עם ג'ין ואוגוסט והשוטר סמית'. אני צודקת בהכל, חוץ מזה ששמו של השוטר הוא פארקר, וחיוך עולה על פניי. למרות שהוא לא דומה בדבר לספיידרמן, הוא דומה לדוגמן שמפו משנות התשעים. סנטר כפול, זיפים, שיער שחור, קצר ושמנוני ועיניים שחורות. הוא בסמארטפון שלו.
"שמונה וחצי." הוא לא מסתכל עליי. הבנתי שישנתי בישיבה, משהו שלא חשבתי שאצליח לעשות למשך לילה שלם. רגע… – לילה שלם?
ההורים שלי צצים במוחי משום מקום. 'קומי, גרייסי, כבר שבע וחצי'… כל הורה נורמלי אומר את זה לילד שלו, למרות ששלי עוזבים את הבית בשש וחצי. הם עוד לא באו לשחרר אותי. אני לא דואגת שקרה להם משהו, אבל אני יודעת שאם הם לא יבואו תוך… 16 שעות בערך, ישחררו אותי. אני בספק אם עוד כל כך הרבה זמן.
ג'ין ואוגוסט משחקים שחמט, ואין לי מושג מאיפה הם השיגו את הלוח. שום חלון לא פתוח, מה שלא מונע ממני לישון עד עשר, לפחות. אבל אני מחליטה להצטרף למשחק המותח. אני יושבת, אוגוסט נשען על הקיר וג'ין בצד שמאל. נראה כאילו ג'ין מובילה. היא נושכת את שפתה. "רק שתדע, " היא מחייכת ומחליטה שחייל שמאלי יצעד קדימה. "אם אני אנצח, תצא מה-זה הומו." אני פולטת צחקוק, שלמרבה הפתעתי רצוני.
הוא לא מסתכל עליה. "ואם את תנצחי," הוא מחייך חיוך ערמומי ומוביל את הפרש שלו קדימה. "את תצאי מה-זה לסבית."
"הו, מה אמר לה!" אני מציתה את המדורה בצחוק מתגלגל. "ככה אתה רוצה לשחק?" היא משרבבת שפתיים. "בסדר, ואתה תפסיד. פחדן. "
"היא קטלה אותך, בלונדי." אני אומרת. המשחק מותח יותר מרגע לרגע. אני לא כל כך טובה בשחמט, אבל שיחקתי כמה פעמים בחיי. יש טובים יותר בכיתתי, כגון אוגוסט וג'וש בלאק, והם קורעים אותי בעיניים עצומות. "ממש קטלה אותי." הוא מגלגל את עיניו. לאחר כמה דקות אני מסתכלת על אוגוסט כמה שניות ומבינה לפי חצי החיוך שלו שהוא ניצח.
"מה? איך? " ממהרת ג'ין להגיד בכעס. "רמאי!" היא מצביעה עליו.
"אוי, תסתמי." הוא סינן. "אני ניצחתי, נכון גרייס?"
"למה אני צריכה להחליט? אני שונאת שחמט!" הודיתי באמת. הכל קרה מהר מדי.
"זה רק משחק, " הוא אומר. "יהיו לך הרבה הזדמנויות לנצח אותי."
היא שותקת וגם אני. הוא לא היה צריך להגיד את זה, אני חושבת ונושכת את שפתי עד זוב דם. אני צריכה להגיד משהו. אני מסתכלת על שניהם. הוא מקפל את הלוח והיא יושבת על ספסל המתכת שמוחזק על ידי הקיר, כמו בכלא. השתיקה פשוט שורפת אותי.
"אוגוסט צודק." אני שומעת את ג'ין אומרת, קוטעת את מחשבותיי. מה? היא באמת אמרה את זה? זה היה כל כך…
לא צפוי. דווקא ממנה?

****

ההורים שלי לא באו. השעה כבר שש וחצי בערב, והם לא הגיעו. אני יודעת שהם סיימו לעבוד בחמש ורבע, באותה הדקה בדיוק. הם שונאים לאחר. אז למה הם לא באו לקחת אותי?
וכך אני מוצאת את עצמי בסיטואציה הכי מביכה בעולם. אמא של אוגוסט הגיעה לפה ושחררה אותנו, ויגבו ממני, מג'ין ומאוגוסט עדות כבר מחר.
היא הזמינה אותנו לארוחת ערב. נישן אצלה היום, כי ההורים שלי בטוח לא יחפשו אותי בשעה כזו. אני משערת שכל העיירה יודעת על המקרה במסיבה, על הגופה של בריאנה טיילור… ומה שמזכיר לי, את הפתק המוזר ההוא. אבל היום, אני מנקה את הראש מכל הבולשיט הזה. אין לי כוח, אני תשושה מלעשות כלום בתא מעצר שמריח מאיזה בושם שאמור לגרום שיהיה ריח טוב בחדר.
אני יושבת במושב שליד מושב הנהג. אמא של אוגוסט חייכנית, משוחררת. דמיינתי את אמא של אוגוסט כמישהי שכל היום יושבת מול המחשב במשרד שלה, נהנית מהרוח הקפואה של המזגן שמכה בגבה. היא נראית מישהי בתחילת שנות ה-40, בעלת שיער שטני כהה וחיוך רחב ויפה. כל פעם שהיא מחייכת עיניה האפורות חצי פקוחות, למראה קמטי הצחוק שלה. היא לבושה פוטר אדום ובהיר שנראה גדול עליה במידה אחת לפחות, ומכנסי טרנינג אפורים. היא מתופפת באצבעותיה על ההגה למשמע השיר Tonight. להפתעתי, אוגוסט רגיל לשבת במושב האחורי הימיני. ג'ין נשענת על מרפקה שמונח על החלון ובוהה בשמיים השחורים שזורי הכוכבים.
"אז, איך קוראים לכן בנות? " שואלת אמא של אוגוסט.
"אני גרייס," אני ממהרת להגיד.
"ואני ג'יין," אומרת ג'ין. ג'יין? טוב, אם היא רוצה שמבוגרים יקראו לה ככה…
"ואתן באותה השכבה של אוגוסט, הא? "
"כן, " מאשרת ג'ין, ואז אומרת משהו בכלל לא צפוי ובכלל לא קשור לעניין. "אממ, גברת…"
"פלטשר." אומרת בחיוך.
"כן. אז, גברת פלטשר… אוגוסט זה שם כל כך מיוחד." שתינו מבינות למה היא חותרת.
"כן, הוא נולד ב-26 בפברואר, כך שהוא מזל דגים, אבל רציתי לקרוא לו אוגוסט כי אני פשוט… אוהבת את השם. הוא מיוחד, פרוע כזה, מבינות? דרך אגב, איזה מזל אתן?"
תאמינו או לא, זאת לא השאלה הכי מוזרה שאי פעם שאלו אותי.
אני התחלתי. "אני מזל מאזניים. ל-למה?"
"אני מאמינה במזלות," סיכמה גברת פלטשר. "ואת, ג'יין?"
"אני מזל גדי," אומרת ג'ין. גברת פלטשר מחייכת. "באמת? מזל גדי? "
"כן, למה? " שואלת ג'ין.
"סתם. פשוט גדי זה מזל מאוד…" היא עוצרת באמצע.

הגענו. אמא של אוגוסט לא הפסיקה להגניב מבטים אל ג'ין משום מה, אך אני שתקתי, כרגיל. אמא של אוגוסט נכנסה לבית ראשונה, אוגוסט שני, ג'ין שלישית ואני אחרונה. הבית לא היה גדול מדי, ולא קטן מדי. הסתכלתי שמאלה, ספה לבנה ורחבה, טלוויזיה ממול וחלונות מאחורי וילונות לבנים וחצי שקופים. הסתכלתי ימינה, ובאמצע נמצא שולחן אוכל ערוך. במושב אחד ישב ילד שנראה בערך בן 12, נמוך לגילו, עורו מעט כהה, שיערו בלונדיני ופרוע, אבל לא כמו של אוגוסט, אלא כמעט צהוב. עיניו שחורות וצרות, והוא נשען על מרפקיו.
"היי, אמא. היי, אוגי." הוא פיהק. לחצתי את ידה של ג'ין, אבל צחוק קצר נפלט מפיה. אני מניחה שזה היה בלתי ניתן לעצירה.
"אוגי?" היא שאלה בחיוך את גברת פלטשר. "כן, זה מנהג במשפחה," ענה הילד. "אני אד. אדוארד."
"גברת פלטשר," התחילה ג'ין. "אני באמת מרגישה לא בנוח להישאר פה הלילה – "
"הו, הכל בסדר," היא חייכה. "תקראי לי קלואי." לא שמתי לב שלגברת פלטשר יש מבטא אוסטרלי עד עכשיו. הוא ניכר בקולה, איך לא ראיתי את זה קודם?
"אתן יכולות להישאר הלילה, הכל בסדר. אדי, אתה יכול לעשות להן סיבוב? ותוציא מגבות, אני חייבת לך דולר."
"תחשיבי את העניין הזה כסגור, קלואי." לפני שהיא הספיקה לענות לו אד משך אותי ואת ג'ין אל המסדרון שבדרך. פנינו ימינה, מסדרון ממש קצר, מבוא למדרגות. הגענו לקומה הראשונה. החדר הראשון במסדרון הוא חדר השינה של קלואי, אליו לא נכנסו. המשכנו הלאה. החדר שאחריו, בפער של כמה מטרים, נמצא החדר של אד, שגם אליו לא נכנסו. החדר שאחריו, חדר האמבטיה. אד פתח את הדלת ועמד צמוד לה, לפנות לנו את שדה הראייה. מקלחת, ווילון שחור, אסלה לבנה, מן הסתם כיור… לא משהו מיוחד. וממש נקי. יצאנו מחדר האמבטיה וג'ין סגרה את הדלת, הבא, החדר של אוגוסט. אליו גם לא נכנסו. "אסור להיכנס." מחקה אד את אוגוסט חיקוי עלוב ושתינו מחייכות. החדר הבא הוא חדר האורחים, שם לדעתי אנו מתארחות. הוא פתח את הדלת, זרק לעברינו בגדים שנראים כמו פיג'מה גדולה וסגר את הדלת. "בגדים לאחרי המקלחת," הוא מחייך, "שהייה נעימה בבית משפחת פלטשר." וסגר את הדלת. החלון פתוח, רוח קרה נושבת בחוץ וג'ין סוגרת את החלון הקטן. האמת, הוא לא קטן כל כך. אני יכולה להיכנס בו בקלות. היא נאנחת על המיטה הקשה שלה, מוצעת מראש. היא נשכבת ובוהה בתקרה. אני לעומתה חולצת את נעליי, מניחה אותן מתחת למיטה – מנהג מוזר שכזה – ומתיישבת על המיטה. שתי המיטות זהות. העיניים של ג'ין נסגרות בתנועה חדה. התקרה בה בהתה ירוקה. ירוק כהה, התקרה מאובקת. גם החדר מאובק מעט, כך שלא קשה להסיק שבני משפחה או אורחים היו פה זמן מה. לפחות חמש שנים. היא מתעוררת בפתאומיות כשאד פותח את הדלת ואומר "ארוחת הערב הגיעה" משאיר את הדלת פתוחה, והולך.
"בואי." אני עוזרת לג'ין לקום. היא מיישרת את חולצתה ולובשת את הסווצ'ר האפור שמונח על קצה המיטה שלה. יש לי הרגשה מוזרה שאני מכירה אותה שנים. אנחנו יוצאות מהחדר, סוגרות אותו. אנחנו יורדות במדרגות, נעלינו חורקות.
"מה זאת אומרת האוכל הגיע?" שואלת ג'ין בשקט. אני מושכת בכתפיי. "אין לי מושג."
אנחנו מתיישבות בשולחן. אני יושבת ליד אד, משום מה הוא דורש בנוכחותי. אני חושבת שהוא מחבב אותי. ג'ין מתיישבת, בלית ברירה, במקום הפנוי היחיד – ליד אוגוסט. אתם יודעים, אני חושבת שאד ממש ממש מחבב אותי.
"אמא לא הבשלנית הכי טובה, " מחייך אוגוסט. ג'ין פותחת את הקופסה הלבנה עם הכיתוב הסיני, תפסה בשני המקלות במיומנות רבה. אני לא מתפלאת למה הוא רזה כל כך עכשיו. "אז אנחנו מזמינים משהו."
"וזה יותר טוב מפשטידת הלזניה שלי," אומרת גברת פלטשר. "היא נראית כמו… תוהו ובוהו."
אד מסכים איתה. הנודלס לא רע.

****

אני נכנסת למיטה לאחר מקלחת חמה. ג'ין נראית כאילו היא ראתה רוח רפאים משום מה, אבל אני מנחשת שהפתק המפחיד משפיע על ההתנהגות שלה. היא גם חיוורת. אני שואלת אותה מה קרה. אנחנו נכנסות לחדר, אחת אחרי השניה, לבושות במכנסי טרנינג נוחים שגדולים עלינו לפחות בשתי מידות וטרנינג חולצה לבן. היא עונה לי וסוגרת את דלת החדר.
"אני פשוט לא מרגישה כל כך, זה הכל." היא מרגיעה אותי, למרות שזה לא מצליח. אולי זה קשור לפתק? או שפשוט החדר נראה בעיניה… קצת מפחיד? ואולי זה בגלל שהיא מפחדת מתגובת הוריה?
היא קוטעת את מחשבותיי באמירת "לילה טוב, ריי". אני מאחלת לה לילה טוב, מכסה את עצמי, מתהפכת על צידי כשפניי לקיר ונרדמת. כאילו כלום לא קרה.

****

אני מתעוררת באמצע הלילה, בדחף לא נורמלי לדעת מה השעה. אבל לא בגלל זה אני מתעוררת, אלא בגלל ג'ין. אני קמה מהמיטה. זה נראה כמו התקף… כמו פרכוס, אבל בלי הקצף שיוצא מהפה. היא צורחת, הפנים שלה חיוורות והיא בוכה, אבל לא מתעוררת. זה לא סיוט. זה לא סתם סיוט, בכל אופן. זה לא נראה כמו סתם סיוט.
"אהרון!" היא בוכה וצורחת. "לא! אל תהרוג אותו! לא – לא!"
אהרון… אהרון גורדון? הילד המעצבן שלעס דבק וגנב לי טושים בכיתה ד'? אולי זה אהרון אחר מניו יורק? לא נראה לי. אבל היא לא מכירה את אהרון גורדון…
גברת פלטשר נכנסת לחדר בריצה. "מה קורה פה?" היא בהולה. אני רוכנת אל ג'ין, שתינו רועדות למען האמת. "אסור להעיר אותה," אומרת גברת פלטשר. היא מתיישבת במיטה ומציצה לרגליה. "הן לא כחולות." היא אומרת. למרות שאני לא מבינה מה זה משנה, אני לא שואלת. אוגוסט מתפרץ לחדר ואני כמעט מתעלפת. הוא לא נורמלי, חשבתי שזה… גנב או משהו!
"מה לעזאזל קורה פה? " שואל אוגוסט. "יש לה… יש לה התקף או משהו? "
"אם היינו יודעות היינו מנסות להוציא אותה מזה." אני אומרת בכעס. ג'ין קוטעת אותו. היא נאנקה.
"לא… תחיה… אל תמות, אהרון… היי, תסתכל עליי! אל תסגור את העיניים!" הבכי מתגבר.
"לא!" היא צורחת כאילו משהו קרה לה. כאילו מענים אותה.
אד גם נכנס לחדר. הוא מחזיק בידו מחבת, אבל אני לא מחייכת. אני מפנה את הדרך לאוגוסט. הוא רוכן על ברכיו ומנסה להעיר אותה. אין לנו ברירה.
"ג'ין…" הוא אומר בשקט. "ג'ין, קדימה… תתעוררי. קדימה, זה בסדר," הוא מאלתר, "אהרון לא מת." היא ממשיכה בצרחות ובבכי. "ג'ין! זה בסדר! תתעוררי!"
ברגע שהוא מניח את ידו על זרועה היא נושמת עמוק במהירות ומתעוררת. היא עוברת לתנוחת ישיבה בעוד שכולנו מסתכלים עליה. פיה פעור, היא חיוורת ומתנשמת, עיניה דומעות. היא מוחה את הדמעות והיחיד מאיתנו שמעז לדבר הוא…
אד?
"את בסדר, ג'ין?" הוא נושך את שפתו. היא מחייכת. ראיתי אותה מחייכת כמה פעמים, אבל לא חיוך כזה. היא חייכה אליי חיוך כזה לפני שנרדמנו, מנסה להרגיע.
"אני בסדר, אד. תחזור לישון, בסדר?"
"תרגישי טוב." הוא מחייך עם פרצוף חמוץ, רץ דרך הדלת הפתוחה ופותח את דלת חדרו. היא נסגרת.
שתיקה. טוב, למה ציפיתי? אבל אני פחדנית מדי בשביל לשבור אותה. אני שמה לב שגברת פלטשר נעמדת, ואוגוסט לא מזיז את ידו לו סנטימטר אחד מזרועה של ג'ין.
"משהו כואב לך, מתוקה? " היא שואלת.
"לא משהו מיוחד." מחייכת ג'ין. "פשוט הראש שלי מתפוצץ. הוא מלא… מים."
מעניין למה, אני חושבת לעצמי. אולי בגלל ההתקף הזה, ושבכית כמו משוגעת.
"אני אלך להביא לך כדור נגד כאב ראש ומים." היא מחייכת. הדלת חצי פתוחה. "את באה, גרייסי? " היא מנסה לרמוז לי משהו?
כן. כן, היא כן. הנהנתי ויצאתי איתה. אבל היא ירדה למטה ואני נשארתי צמודה לקיר, רואה בקושי את שניהם יושבים להם שם. היא נשכבת.
"את…" הוא אומר בהיסוס ונושם עמוק. "את רוצה שאני אשאר פה קצת? עד שתירדמי? "
כמה חמוד! זה כל כך רומנטי…
"כן." היא עונה ומוסיפה בלחש: "זה יהיה נפלא." ועוצמת את עיניה. אני רוצה לקרוס על המיטה, לאור העובדה שהשעה עכשיו היא שתיים וארבעים ושלוש דקות. אני לא יכולה להתאפק. אני נכנסת לחדר, מנסה לא להעיר אותה, למרות שאני לא חושבת שהיא ישנה עדיין. היא לא. היא פוקחת את עיניה לאחר כמה שניות. "יש לי קשיים בהירדמות." היא אומרת בקול צרוד. אני נכנסת למיטה, מתהפכת על צידי כך שפניי לקיר ומצווה על עצמי להיות ערה עוד כמה דקות, עד שהוא ילך. משהו קורה. אני עוברת לתנוחת ישיבה, אבל אוגוסט לא שם לב לכך כי גברת פלטשר נכנסת לחדר עם גלולה לבנה ועם כוס מים. "תודה, גברת פלטשר." מודה לה ג'ין.
"לילה טוב," אומרת גברת פלטשר, יוצאת מהחדר כשהדלת עדיין חצי פתוחה. "חלומות פז!" אני רואה את הצל שלה מתקדם שמאלה, כך שהיא כבר נעלמה מטווח הראייה שלי. אני חוזרת לשכב אבל הפעם הראש שלי פונה לצד של אוגוסט וג'ין. אצבעותיו שלובות בשלה, וכל מה שאני רואה זה את הראש הבלונדיני של אוגוסט. שיערו פרוע, ואין ספק שהוא עייף. כולנו עייפים. הוא קם בשקט וניתק את אצבעותיו משלה בעדינות. "לילה טוב לשתיכן." הוא מפהק ומשפשף את עיניו. אני מחייכת חיוך רחב ואומרת "לילה טוב אוגוסט". ממש לפני שהוא יוצא בסגירת הדלת החורקת מעט הוא אומר: "תקראי לי אם יהיה משהו, בסדר?"
חוש ההומור המסריח שלי מתפרץ דווקא למשפט הזה. זה ממש לא לעניין, גרייס. "אני חושבת שתשמע."
הוא מחייך חצי חיוך כתגובה, סוגר את הדלת ומתקדם הלאה. ג'ין מתהפכת על צידה, הרבה יותר שלווה וממלמלת: "לילה טוב". אני עונה לה בתגובה "חלומות פז"…

ונרדמת. בפעם השנייה הלילה הזה.