למה זה תמיד אתם? פיילוט

ויהי…
גרייס

היום הוא יום האהבה. ה-14 בפברואר, כן, זה היום. במקרה, היום מלאני צ'אן חוגגת את יום ההולדת ה-17 שלה. מלאני צ'אן לא הפלילה אותי, את זאת שלידי ואת הנער הבלונדיני שיושב על שפת האמבטיה. היא לא הפלילה אותנו. אפילו שהיא כלבה עולמית ועשירה יותר מהמנהל, היא פשוט לא יכולה להפליל אותנו. היא טיפשה מדי. וגם, אין לה מניע.
אני מנסה להדחיק את המחשבות שעולות לי לראש. מה יחשבו עליך בבית הספר עכשיו?
"רוצחת!"
"מוזרה!"
עדיף שאשאר פה, בחדר האמבטיה הזה, סגורה לנצח פה עם הנערה בעלת השיער החום והבלונדיני הזה. אני נושמת עמוק והוא פוצה את פיו.
"מה נעשה עכשיו? " הוא שואל, מחליק משפת האמבטיה לישיבה על השטיח.
"אין עליה סימני דם, זאת אומרת שהיא לא התאבדה," אומרת הנערה. די, תספרי לי משהו שאני לא יודעת, אני חושבת לעצמי, למרות שאין לי אומץ להציץ שוב בגופתה של הילדה המסכנה .
הילדה הנ"ל, אותה אני מכירה, היא בריאנה טיילור. היא במקרה אחותו של מי שאירגן את המסיבה הזאת לכבוד יום ההולדת של החברה שלו, הנרי טיילור. אני יודעת, השם נשמע לכם כמו שם של דוגמן. והוא באמת נראה כמו דוגמן. הוא שכבה מעליי, בכיתה י"ב, והחברה שלו – אני מניחה שכבר ניחשתם – היא מלאני צ'אן. מלאני היא לא האדם הכי נחמד שפגשתם, בואו נודה באמת. אבל מספיק לדבר עליה.
בואו נחשוב כולנו, חברים, איך לעזאזל בריאנה טיילור בת החמש עשרה, בכיתה ט', נמצאת באמבטיה ללא רוח חיים. אין שום קופסת כדורים פתוחה… שום סכין, שום דם. אין חבל תלייה, אין צלב.
"אז מה לעזאזל קרה לה? " אני בסערת רגשות. כעס, פחד, עצב. ואני מדמיינת את ההורים שלי מסתכלים עליי כאילו אני חייזר. ואת ההורים של בריאנה ואחייה, הנרי וניקולס מסתכלים עליי ברצחנות, דמעות בעיניהם.
"היא לא תלתה את עצמה, זה בטוח." מושך הבלונדיני בכתפיו. למעשה, אני לא מכירה את שניהם. לנער יש שיער בלונדיני בהיר, לא צהוב ולא לבן. משקפי ראיה מרובעות בעלות מסגרת שחורה וקצת עבה, עיניים כחולות וחיוורות. אני מבינה למה יש לו שקיות מתחת לעיניים, כי מחר בהיסטוריה יש מבחן גדול, והוא נראה עייף. הוא מפהק בכבדות.
"עוד מעט מישהו יעלה לכאן, לעזאזל, ואז נסתבך בצרות." אני מנסה להיזכר מאיפה אני מכירה את הנערה הזאת… אה, כן. אני חושבת שהשם שלה הוא פיבי… אבל אני בטוחה שבכיתה י' היא באה לפה מניו יורק עם המשפחה שלה. מניו יורק לורמונט… לא דרך ארוכה בכלל, האמת. אני בטוחה שהיה לה כיף בניו יורק, כי 17 שנה בורמונט ואתה מת משעמום. הייתי פעם בפלורידה, וזה היה רק לשבוע. ובמיסיסיפי. שם לא היה כיף חיים, אבל לצאת מתומאס מיילס לכמה ימים, אפילו שבועות, זה מרגיע.
נחזור לפיבי. או פשוט לילדה הזו מניו יורק.
"ג'ינג'ית," היא פונה אליי. "תתקשרי למשטרה."
תתאפקי, לעזאזל. אבל איך? הניו יורקית קראה לי ג'ינג'ית! אני פשוט… הפנים שלי רותחות.
"איך קוראים לכן? " אני שומעת את הבלונדיני אומר, לפני שאני מספיקה לענות לניו יורקית.
"אני גרייס." אני מציגה את עצמי. הניו יורקית שותקת. שנינו מסתכלים עליה.
"זה באמת נחוץ עכשיו?" היא זועפת. "יש לנו מישהי מתה באמבטיה, אם לא שמתם לב!"
"אם עומדים לעצור אותנו," אני מחייכת מבלי סיבה אחת הגיונית, "אולי כדאי שנכיר אחד את השני." אני מבינה שאמרתי שטות גדולה, ולמרות שלא החזרתי לניו יורקית באותו המטבע, אני מרגישה סיפוק.
"טוב." היא אומרת ללא הבעה על פניה. "אני ג'יין. אבל תקראו לי ג'ין. כולם קוראים לי כך."
"ואני…" הבלונדיני מהסס. "אני יוג'ין."
ג'ין צוחקת. "השם שלי יישמע לכם מצחיק," הוא אומר.
"אל תדאג," אני אומרת ברוך, "לא נצחק. שבועת צופים." אני שונאת את הצופים. במיוחד את ה'ברביות' מהעיר שלנו. הן בנות 11 עם עתיד מזהיר בעבריינות.
"אני לא מבטיחה כלום." במהרה אני מבינה שג'ין היא מישהי חצופה שלא מפחדת לשים עליך פס.
"אני אוגוסט." הוא אומר בשקט. גוש עומד בגרוני, אני מכווצת את שפתיי ונושמת עמוק. לעומתי, ג'ין פורצת בצחוק מתגלגל שפוסק לאחר כמה שניות כשהיא רואה את מבטי ואת מבטו של אוגוסט.
"זה בצחוק, מה יש לכם?" היא אומרת. "נו, באמת. כאילו שלא רציתי שיקראו לי ג'וליה*."
הוא מגלגל את עיניו וכולנו צוחקים. נשמעה נקישה בדלת. "שלום, יש כאן מישהו?" אני יודעת שזה קול של בת, ממש מוכר לי. אולי… הצחקוקים בהפסקות? כן… "ברי? זאת את שם? הכל בסדר?"
כן, זאת החברה הכי טובה של בריאנה, לורליין. נו, הילדה שנראית כמו ברבי מאז גיל 6, שיער שטני ועיניים כחולות וכהות, פנים רזות… "זאת לין, ברי… בריאנה? "
הסתכלנו אחד על השני, משותקים עם מבטים מפוחדים.
"כן, לין, " מאלתרת ג'ין. "פשוט… את יודעת… התחיל לי ה-מ'." היא מגמגמת. "חכי לי למטה!"
"בסדר," אומרת לורליין בקול מתוק. אנחנו בקושי שומעים אותה. "תקראי לי אם את צריכה עזרה או משהו!" ויורדת למטה. אני משחררת אנחה.
"רק…" אומר אוגוסט. "מה זה מ'?"
שתינו שותקות, מסתכלות אחת על השנייה ומחייכות. ג'ין מתחילה לדבר.
"עדיף שלא תדע, בלונדי." כשאני חושבת על זה, השיער הבלונדיני שלו באמת קצת צהוב. ממש קצת. ודי פרוע. "חזרה לעניינינו. מה עושים עם הילדה המתה? " היא שואלת בציניות ונשענת על הקיר. אני נוזפת בה.
"אלוהים אדירים ג'ין, תתאפקי!"
"אבל מה קרה לה? "
כולנו שותקים. אוגוסט עוצם את עיניו ורוכן מעל גופתה של בריאנה. "בנות."
"כן?" שתינו עונות באותו הזמן. הוא מוציא משהו מכיס המכנס שלה. נו, טוב. היא בכל מקרה מתה. זה פתק ירקרק ומקומט. קטן וקצת רטוב.
"מה כתוב שם? " ג'ין סקרנית יותר ממני.
"הכתב מרוח ולא ברור…" ממלמל אוגוסט ועיניו חריצים. "משהו עם אלוהים."
"תביא לי את זה." ג'ין מתעצבנת וחוטפת את הפתק מידו. היא קוראת בקלות. "וואו, זה פתק ארוך… טוב." היא מכחכחת בגרונה ומתחילה לקרוא.
"בראשית, ברא אלוהים את השמים, ואת הארץ. אוקיי…
ויהי ערב ויהי בוקר, יום שני. טוב. בסדר.
ויהי ערב ויהי בוקר, יום שלישי. הבנו את העיקרון.
ויהי ערב ויהי בוקר, יום רביעי.
ויהי ערב ויהי בוקר, יום חמישי.
ויהי ערב ויהי בוקר, יום שישי.
ויהי כל בני האדם אשר חטא חמור עליהם ואלוהים ייקח את נשמתם.
כי זהו… סוף העולם."
כולנו שותקים. "החלק האחרון הוא לא מהתנ"ך." אומר אוגוסט. כולנו מבולבלים. אני יודעת שזה לא מהתנ"ך, אבל מה זה אמור להביע?
"מה זה אומר… ויהי כל בני האדם אשר חטא חמור עליהם ואלוהים ייקח את נשמתם… כי זהו סוף העולם?" תוהה ג'ין. סיעור מוחות.
"אתם חושבים שמישהו הציע לה למות?" אני משערת.
"הציע לה?" נוהמת ג'ין בצחוק. "את צוחקת? זה איזה… רב משוגע אחד אמר לעשות את זה. והיא הסכימה. אולי היא עשתה משהו… היא בטוח עשתה משהו אם היא מתה. "
"אבל זה לא הגיוני," אני נושמת עמוק. "אלוהים לקח את נשמתה… היא לא הרגה את עצמה. עובדה. שום קופסת גלולות פתוחה… שום סכין, שום דם…"
"ולא נראה שהיא הייתה בהיריון," מושכת ג'ין בכתפיה. אני מחליטה לא להגיב בכעס, אבל היא צודקת. היינו יכולות לזהות אם היא בהיריון או לא.
"אני חושב שכדאי לנו להתמקד בזה שאיזה רבי אחד אמר לה שזה סוף העולם," אומר אוגוסט באגביות. "אתן יודעות, בכל זאת, אלוהים התחיל לקחת נשמות."
שתינו מחייכות משום מה. ומתחילות לצחוק. "מה?" שואל אוגוסט.
"שום דבר, זה פשוט נשמע מגוחך למדי." אומרת ג'ין בחיוך, ואנחנו מפסיקות לצחוק. והחיוך יורד מפנינו ברגע. "זה לא מצחיק." היא אומרת ברצינות. אוגוסט עונה לה.
"לא, אבל יכול להיות שיש כאן סיפור רציני עם אלוהים. ואותנו יעצרו למשך 24 שעות. מה השעה עכשיו? "
אני מציצה בשעוני. "עשר וחצי."
"לא פלא שאתה עייף." ג'ין מפהקת ונאנחת. "טוב, גם אני. עדיף לישון בתא מעצר מרווח מאשר לישון באמבטיה עם גופה, ג'ינג'ית שישנה על האסלה ובלונדי שישן על השטיח."
הייתי חייבת להסכים איתה. תוך כמה רגעים המשטרה פרצה לדלת. ומשם… אני כבר לא זוכרת.

ג'וליה – ג'ולי – החודש יולי באנגלית