"למה זה הזמן שמתיימר תמיד לפתור את הכל " פרק 2 – התחלה חדשה ישנה

"רותם בואי כבר," צעק אח שלי, כפיר מלמטה הוא גדול ממני בשנתיים ככה שהוא בן 18.
אנחנו חוזרים היום למושב אחריי ארבע שנים שגרנו בעיר הגדולה ההורים שלי החליטו שהם רוצים לחזור לשם.
עברנו בגלל מה שקרה לי אבל עכשיו ההורים שלי החליטו שבשביל השלוש שנים האחרונות של בית הספר בשבילי עדיף שאני ילמד עם חבריי ילדות ולא עם הסנובים שגרים פה.
אני לא ישקר, אני קצת מפחדת
אני מפחדת מזה שאני יצטרך לעבור ברחוב בו הכל קרה, אני מפחדת שהאיש הזה יחזור אבל בעיקר אני מפחדת מלראות את החברים שלי מהמושב. אני בלחץ שהם לא יבינו למה עברתי ואני אצטרך להמציא סיבה, אני לא בן אדם שאוהב לשקר, במיוחד לא לחברות שלי.

אספתי את שיערי החום והארוך לקוקו ולבשתי טייץ שחור וחולצה קצרה בורדו בכל זאת, עדיין קיץ. לא התאפרתי, אני לא אוהבת להתאפר אני חושבת שזה הורס את היופי האמיתי.
נעלתי נעליים וירדתי ללמטה.
" סוף סוף מכוערת," אמר כפיר
" שתוק שתוק לך לוקח יותר זמן", אמרתי לו והוא נתן לי מכה בראש
אנחנו אחים שרבים כל היום בצחוק אבל אני יודעת שבאמת אני חשובה לו מאוד ושהוא יגן עליי תמיד, בדיוק כמו שהוא חשוב לי ואני לא ירצה שהוא יפגע.

אחריי שהעברנו את החפצים למשאית הובלה נכנסנו לאוטו ואבא שלי לנהוג .
הסתכלתי על הבתים, על כל הבניינים, אני לא חושבת שאתגעגע למקום הזה יותר מידי. אני בחורה של מושב, הדברים הקטנים בחיים הם אלו שגורמים לשמחה להכיר את כולם ולהיפגש כל היום בחוץ עם שאר הילדים.

אחרי משהו כמו שעתיים נסיעה לדרום הגענו.
4 שנים לא ראיתי את השלט של " מושב אלונים" הבטתי בו לכמה שניות והוא גרם לי לתחושה של בית, " חזרנו הביתה אחות," אמר כפיר וחייכתי לעצמי. כמה שהוא צודק כל כך התגעגתי למקום הזה,לאנשים לחברים פשוט להכל.
שנסענו בתוך המושב הסתכלתי מהחלון על הרחובות ,הגני שעשועים, החדר אוכל, כמה שהתגעגעתי.
נכנסתי לבית עם רגל ימין. תחושה של חמימות נכנסה אליי הסתכלתי מסביבי כמה ששמחתי להיות פה זאת ההתחלה החדשה/ישנה שלי ואני מוכנה להתחלה הזאת יותר מהכל.

ארגנתי את החדר שלי ועזרתי לכפיר ולהורים שלי לסדר את שאר החפצים בבית. אחרי זה נכנסתי להתקלח שיצאתי מהמקלחת לבשתי טייץ בורדו וחולצה לבנה.
" אחות?" כפיר אמר ונכנס לחדר שלי
"אח?" השבתי
" אני הולך עכשיו לבית של תמיר והוא אומר שכל החברות דלך הולכות להיות שם את רוצה לבוא?" שאל
" בטח שאני באה!" עניתי ונעלתי נעליים תוך כדי ריצה לדלת.

הבית של תמיר הוא בסוף הרחוב שלנו אז הלכנו ברגל. תמיר הוא חבר של אח שלי וביסודי היינו חברים טובים יש לו שיער חום ועיניים ירוקות הוא גבוה ואני חושבת שהוא גם מתאמן בשביל להיות בקרבי בצבא.
רגע לפני שנכנסנו כפיר עצר אותי " אל תצפי שכולם נשארו אותו דבר." אמר
" אני לא, אני מפחדת שדווקא בגלל זה הם לא ירצו אותי איתם יותר," אמרתי
" מה זאת אומרת ?"
" אני מפחדת שהשתנתי יותר מידי בעיר."
" אל תדאגי " הוא חייך .
כפיר פתח את הדלת ונכנסנו, כולם פתאום השתתקו והסתכלו אלינו, התהפכה לי הבטן מההתרגשות.