למה אני עדיין אוהבת אותך?! ♥- פרק 9

רייצ'ל התחילה לבכות. לא ידעתי איך לנחם אותה.
הוא אח שלה ובשבילי הוא כמו אח. הרי אני אצלם בת בית. ראיתי אותו אולי מיליון פעמים כשהוא קם בבוקר מבולגן ובלי חולצה. הוא היה מתחיל את הבוקר עם שלום כי הוא היה עייף מדי ורק אחרי שאכל מנה של קורנפלקס עם חלב הוא היה עוקץ אותנו.
להיות בבית בלי צ'ייס, זה כמו, כמו להיות בבית שלי בלי איימי- מוזר ועצוב.
לא יכולתי לחשוב על האפשרות שהוא לא ישרוד את הניתוח- הוא חייב.
חיבקתי אותה. לא יכולתי להוציא הגה מהפה ולא רציתי להגיד לה שהכל יהיה בסדר כי אני לא יודעת את זה.
"שיקרת לי." רייצ'ל הפנתה את הדברים שלה למלי- אמא שלה.
"אני, אני לא רציתי להדאיג אותך. לא רציתי להגיד לך כמה זה חמור. אני מצטערת." היא אמרה.
"זה בסדר. הייתי עושה אותו דבר. מה קרה?" רייצ'ל שאלה.
"הלכנו לבדיקה ואמרו לי שצריך להכניס אותו לניתוח- אני לא רופאה לא הבנתי מה הלך שם." מלי אמרה בקול עצבני.
"כמה סיכויים שהוא ישרוד?" שאלתי.
"זה 50 סיכויים שהוא ישרוד ו- 50 סיכויים שהוא.." היא השתתקה.
"זה בסדר. הבנתי." אמרתי.
את שאר הנסיעה העברנו בשקט. רייצ'ל לחצה לי את היד חזק אבל לא הרפתי. גם אני הייתי צריכה את האחיזה הזאת.
אני לא יודעת תוך כמה זמן הגענו. זה גם לא עניין אותי.
רצנו אחרי מלי והגענו למסדרון מול חדרי ניתוח.
עצרנו רופא.
"צ'ייס דר. הבן שלי. איפה הוא?!" היא שאלה היסטרית.
"אתן גם משפחה?" הוא שאל אותי ואת רייצ'ל.
"אני אחותו." רייצ'ל אמרה.
"בת דודה." שיקרתי בלי להניד עפעף.
רייצ'ל ומלי אפילו לא העיפו אלי מבט.
"אני הרופא שמטפל בו. הוא נכנס עכשיו לחדר ניתוח. אני בדיוק בדרך לשם. אצן מוזמנות לשבת ולחכות פה." הוא והחווה בידו על שורת הספסלים לידינו.
הנהנו והתיישבנו על ספסל.
אני לא יודעת כמה זמן בדיוק היינו שם.
חצי שעה? שעה?
"איזבל- את לא חייבת להישאר." מלי אמרה אחרי כמה זמן.
"אני יודעת. אני רוצה." אמרתי.
המשכנו לחכות. בשלב מסוים שמענו צלצול וכמה רופאים ואחיות רצו לתוך החדר ואף אחד לא התייחס אלינו.
אחרי שישבנו שם עוד קצת החלטתי שאני צריכה לקום ולחלץ שרירים.
"הלכתי להביא לי מים אתן רוצות משהו?" שאלתי אותן.
שתיהן הנידו את ראשן לשלילה.
"אוקיי. אני יחזור עוד כמה דקות." אמרתי וירדתי למטה לקפיטריה.
ביקשתי בסוף קפה כי הרגשתי קפואה.
שילמתי ועליתי למעלה.
"יש משהו חדש?" שאלתי והתיישבתי ליד רייצ'ל.
הן הניד את ראשן לשלילה. זה לא נראה כאילו הן יכולות לדבר בכלל.
"איפה אבא שלך?" שאלתי את רייצ'ל.
"דיברנו- כלומר אני דיברתי- את יודעת מאז שהם התגרשו.." היא דיברה כמו רובוט, "בקיצור דיברנו עם חברה שלו היא אמרה שהוא בישיבה חדשה." היא גלגלה עיניים, "היא אמרה שהיא תנסה להשיג אותו."
פתחתי את הפה כדי להגיד משהו אבל בדיוק אז הרופא של צ'ייס יצא מהחדר.
"נו..?" פנינו אליו שלושתינו.
"משפחה דר נכון?" הוא שאל.
הנהנו בעצבנות.
אני מצטער להודיע לכן אבל.. הניתוח לא הצליח. הוא לא שרד."
חיכיתי שהוא יגיד שהוא צוחק ושצ'ייס מתאושש עכשיו אבל אחרי כמה שניות הבנתי שהוא רציני.
הכוס נפלה לי מהיד. קפה נשפך לכל מקום. רייצ'ל קרסה לרצפה והתחילה לבכות. מלי החווירה ונשענה על הקיר גם היא בוכה. קרסתי על הרצפה ליד רייצ'ל וגם אני התחלתי לבכות. רייצ'ל צעקה ליד ואני נשענתי עליה. מלי באה וחיבקה את שתינו.
לא יכולתי לדמיין את ההתנחלות אצל רייצ'ל בלי צ'ייס והערות העוקצניות שלו.
רייצ'ל אחותי והוא אח שלי. ההרגשה שהוא מתה שהוא איננו יותר גרמה לי לחשוב על החיים בלי איימי. פתאום הכאב התעצם.
נזכרתי בכל הפעמים שלנו. פעם אחת נכנסתי אלי לחדר לדרוש ממנו את הדיסק שהוא לקח מרייצ'ל והוא היה רק בבוקסר או הפעם ההיא שהגעתי בוכה לזכות בתנחומים של רייצ'ל אבל היא לא הייתה בבית אז הוא ניחם אותי במקומה. או הפעם ההיא שנפלתי מהעץ שבחצר שלהם והוא סחב אותי לתוך הבית. כשנפלתי מהעץ הרגשתי איך האוויר מהריאות נפלט לי ולא יכולתי לנשום- ככה הרגשתי בדיוק עכשיו.
תיארתי לעצמי שאם לי זה כל כך קשה אז מלי ולרייצ'ל זה קשה פי אלף.
מלי עדיין בכה הקימה אותנו נפרדה מהרופא וגררה אותנו לאוטו.
כל כך הייתי צריכה עכשיו חיבוק ממישהו. אמא, איימי, רייצ'ל, ג'ייסון. מייקל.
המחשבה על מייקל רק העצימה את הכאב שלי.
מלי הורידה אותנו בכניסה לפנימיה.
"אני צריכה לטפל בכל הסידורים." היא מלמלה תוך כדי בכי ויצאה מהחנייה.
כבר היה ערב. בטח כולם מחפשים אותנו.
אני ורייצ'ל התעלמנו מכל המבטים והלכנו לחדר.
סגרנו את הדלת ופשוט הלכנו לישון.
ככה עם הבגדים בלי להתקלח.
לא היה לנו כוח לכלום פשוט.
נרדמתי תוך חמש דקות.
~אחרי חודש~
"פשוט נמאס לי ממך!" צעקתי על רייצ'ל.