למה אני עדיין אוהבת אותך?! ♥- פרק 8

"את זוכרת..?" הוא שאל.
"כן ברור." עניתי, בחיוך קצר ודמעה קטנה שנצצה לי בעין. מחיתי אותה במהירות. "איזה שיר זה היה?"
"beautiful soul."
"כן, גם של ג'סי."
"את זוכרת שהתווכחנו אחר כך מי יותר יפה אני או הוא?"
"כן, זה היה לנו גם עם דמדומים ועוד הרבה סרטים."
"זה תמיד היה נגמר ב.." הוא היסס.
"כן."
הוא התיישב לידי על המיטה.
"אני אוהב אותך יותר מכל דבר אחר."
"גם אני. אבל.." אני חייבת להגיד את זה, גם אם זה נכון חלקית- זה יעשה רק טוב. "אני אוהבת גם את ג'ייסון, ואני לא רוצה לפגוע בו."
ישר כשאמרתי את זה התחרטתי- המבט הפגוע שלו כל פעם שהייתי רואה אותו הייתי עושה הכל כדי שהוא יעלם.. אבל עכשיו? כבר אין לי מה לעשות.
"את אוהבת אותו יותר ממני?" הוא שאל.
"אני.." היססתי. לא רציתי להגיד כן כי זאת לא האמת- אני אוהבת את ג'ייסון אבל אני בחיים לא יאהב מישהו כמו שאני אהבתי, כמו שאני אוהבת, את מייקל, אבל גם לא רציתי להגיד לא כי זה רק יפגע בי יותר וזה ידרבן אותו לעשות הכל כדי שאני יהיה איתו שוב. "כן." פלטתי בלי לחשוב.
מטומטמת מטומטמת מטומטמת!!
הפרצוף שלו נראה רק עוד יותר פגוע וראיתי את העיניים שלו מנצנצות מדמעות.
"כלומר, אני אוהבת אותו בדיוק כמו שאהבתי אותך, לא פחות ולא יותר." אמרתי מנסה איכשהו לנסות לזה להישמע פחות נורא, פשוט, לא רציתי לפגוע בו. לא יכולתי לפגוע בו.
"אני.. אני רוצה להיות לבד." אמרתי.
הוא הנהן קצרות קם ופנה ללכת.
"רגע- מייקל?" עצרתי אותו.
הוא הסתובב אליי. "אתה עם ג'ייסון בחדר?" שאלתי.
הוא הנהן- זה נראה כאילו הוא פוחד להוציא הגה מהפה.
"אתה יכול..?"
הוא שוב הנהן ופנה ללכת. ממש כשהוא יצא מהחדר הוא הסתובב ושאל כמעט בלחישה, "את לא סומכת עלי?" וסגר את הדלת.
"אני סומכת. ברור שאני סומכת." אמרתי- למרות שהוא כבר לא יכל לשמוע אותי.
לא בכיתי. אני חושבת שפשוט כל הדמעות התייבשו לי. הייתי קפואה.
נשכבתי על המיטה קברתי את הפרצוף בכרית וצרחתי לתוכה. היא עמעמה את הצרחה- אבל הוצאתי עליה את כל התסכול שלי.
אחרי שצרחתי על הכרית חמש דקות לפחות והלך לי הקול נרגעתי ונרדמתי אחרי ששכבתי שעה אולי יותר בלחשוב על מייקל.
התעוררתי למחרת בבוקר לקול הצרחות של רייצ'ל. "נו כבר! קופה אחת, קומי או שאני מעירה אותך בכוח." היא זרקה עלי כרית.
"אבל הלימודים מתחילים רק מחר!" צעקתי-לחשתי עליה בקול ישנוני.
"אז זהו שלא הרגע סאלי עברה בין החדרים והודיעה שמתחילים היום! ואם אנחנו מאחרות בגלל גברת ששנה שעברה איחרה לשיעורים יותר מעשרים פעמים את מתה!"
"אני קמה!" אמרתי. ניסיתי לקום במהירות לטשטש מעלי את קורי השינה. לקחתי את הבגדים שאני שמה זינקתי על דלת המקלחת ונעלתי אותה. "אני ראשונה במקלחת!"
"אני שונאת אותך!" רייצ'ל צעקה עליי.
"גם אני מתה עלייך!" וצחקתי לעצמי.
מדהים איך אחרי חודשים של חופש וכל מה שקרה אתמול אני חוזרת פתאום לשגרה. הבקרים הרגילים עם רייצ'ל החזרה לזה שאנחנו כמו אחיות- עושות הכל ביחד לא מרפות, פעם אחת בכל שש השנים שאני מכירה אותה רבנו מריבה אחת גדולה ולא דיברנו שלושה ימי ואז נשברנו וחזרנו לדבר, אנחנו כמו אחיות. האיחורים הצעקות מהמורים עד שהם מבינים שלא ממש אכפת לי, ובסוף גם להם לא אכפת כי הם מבינים שאני יודעת את החומר טוב מאוד.
אז חוזרים לשגרה.
טוב- בערך.
"יפה שלי- אם נגמרים המים החמים הלך עלייך כל כך!" היא צעקה לי.
"נחשוב עלייך מכוערת שלי!" אמרתי ונכנסתי לאמבטיה.
התקלחתי במשך עשר דקות כי לא רציתי לאחר- לא שזה ישנה משהו כן?
אחרי שסוף סוף יצאתי מהאמבטיה רייצ'ל זרקה לעברי מבט רושף ונכנסה לאמבטיה.
ספרתי את השניות.
"אחת, שתיים, שלוש.."
"איזבל!!"
"אוופס?" שוב לא השארתי לה מים חמים.
"אני. שונאת. אותך."
"גם אני אוהבת אותך."
חייכתי לעצמי זה כל כך כיף לעשות משהו רגיל מבחינתי שכמעט פרצתי בצעקות אושר.
התארגנתי עוד קצת בזמן שרייצ'ל התקלחה אירגנתי את התיק והתחלתי לדפוק לרייצ'ל על הדלת שתצא כבר.
"אני יוצאת! חופרת.." היא אמרה.
"שקט." אמרתי לה בזמן שהיא יצאה.
"אנחנו מאחרות וזה לגמרי באשמתך. עכשיו בואי." היא אמרה לי.
"באשמתי. איזה.." מילמלתי עם חיוך על הפנים.
"בואי, גם ככה לא נספיק לארוחת הבוקר- יש לנו ביולוגיה."
"עם מירה?"
"כן.."
נאנחתי. "טוב הלכו התכניות שלנו לשבת ביחד." אמרתי.
"כן, הם כן."
תוך חמש דקות כבר עמדנו מול הדלת של כיתת הביולוגיה מאחרות בטירוף.
"על החיים ועל המוות." אמרתי.
"בספירה של שלוש."
"סצנה?"
"סצנה."
"שלוש ארבע ו.." אמרנו ביחד ופתחנו את הדלת בתנופה.
"היי! איך היה החופש?" התפרצתי לחדר.
"איזבל, רייצ'ל." המורה פנתה אלינו.
"מירה! כמה טוב לראות אותך!" אמרנו לה.
"מאחרות שוב."
"נו.. באמת.. היינו בטוחות שכבר התרגלת!" אמרתי.
"קיוויתי שהשתנתן."
"כולה יצאנו לחופשת קיץ לא למחנה צבאי!" רייצ'ל אמרה.
"שבו כבר." מירה אמרה לנו בקוצר רוח.
"מה? ביחד?! את כל כך נדיבה היום!" אמרתי.
"מה, יש לי ברירה אחרת?" היא שאלה.
"לא, אין לך." רייצ'ל אמרה והתיישנו במקום.
כל התלמידים החדשים שהצטרפו השנה לטשו בנו עיניים כל הוותקים- טוב הם כבר היו רגילים.
מירה ניסתה לחזור וללמד שוב.
ישבנו בשקט במשך רבע שעה בערך, ופתאום רייצ'ל קיבלה הודעה באייפון.
היא קראה אותה והחווירה. היא נתנה לי לקרוא אותה. גם אני החוורתי.
קמנו מהמקום במהירות ויצאנו מהכיתה בסערה.
"היא בחוץ?" שאלתי.
"כן." היא אמרה. דמעות מאיימות לפרוץ לה מהעיניים.
יצאנו החוצה לחפש את המכונית של אמא של רייצ'ל.
מצאנו אותה תוך שתי שניות- טוב קשה לפספס ג'יפ שחור.
נכנסנו. "היי מלי." אמרתי כשנכנסנו למכונית."
"איזבל." היא חייכה אלי קצרות. החזרתי לה חיוך עצבני. "תחגרו."
חגרנו ומלי נתנה גז ונסענו לבית חולים לחדר ניתוח.
צ'ייס נכנס לניתוח.