למה אני עדיין אוהבת אותך?! ♥- פרק 6

דמעות התחילו לכלות לי בעיניים. מה? בגלל זה הוא עזב?
טוב, אבל זה לא מסביר למה הוא עזב אותי. למה הוא נישק אותה.
דמעה זלגה לי במורד הלחי.
יצאתי מהחדר ורצתי. אפילו לא היה לי אכפת מה כולם יחשבו.
"איזבל!" רייצ'ל צעקה מאחורי. אבל היא לא רצה אחרי, היא ידעה שזה לא יעזור.
רצתי אל הגג. אני תמיד עולה לשם, כשאני צריכה לחשוב או להיות לבד. יש שם גינה קטנה עם ספסל והתיישבתי עליו. אף אחד לא יודע על המקום הזה מלבדי ומלבד רייצ'ל שגם היא גילתה על המקום הזה בטעות כשהיא חיפשה אותי.
התחלתי לבכות. בכיתי בגללו, בגלל שנה שעברה, בגלל שהוא חזר, בגלל שאני כל כך מטומטמת שמעולם לא יכולתי להפסיק לאהוב אותו.
מה זה אומר שהוא חלה בסרטן?
למה הוא לא אמר לי?
למה כל כך אכפת לי ממנו?!
ישבתי על הספסל במשך חצי שעה, אולי יותר עד שנרגעתי.
אפשר לשנוא ולאהוב אדם באותו זמן?
אחרת אני לא יודעת איך אני כל כך אוהבת אותו אבל לא יכולה לסלוח לו.
גם אם הוא חולה.
הוא עדיין חולה?
התחלתי להסתכל על השקיעה. זה יום ארוך, שעבר מהר מאוד.
"איזבל?" שמעתי אותו קורא אלי במהוסס.
"מייקל." אמרתי. "איך מצאת אותי?" שאלתי.
"רייצ'ל." הוא אמר.
"ברור." אמרתי. הרי רייצ'ל מוצאת את הטוב בכל אחד נכון?
"אני מצטער."
"למה לא סיפרת לי?"
"פחדתי."
"ממה?" יישרתי אליו מבט.
"שתעזבי אותי, תרחמי עלי, שיקרה לי משהו ואת.." הוא לא סיים.
"היה סיכוי שתמות?" שאלתי.
"כן."
"ואני לא הייתי יודעת."
"אני מצטער. אבל איתרו את זה מוקדם, אז יכלו להציל אותי."
"אתה יודע, זאת פעם שנייה היום שאני שומעת שמישהו שאני מכירה חולה בסרטן." אמרתי במרירות. "צ'ייס, אח של רייצ'ל." אמרתי לסימן השאלה שעל פניו.
"אמרתי לאמא שלי שאם, שאם יקרה לי משהו, אז היא תעביר לך את זה." הוא הוציא דף מקופל מהכיס.
לקחתי אותו אבל לא פתחתי אותו. "זה רק במקרה שתמות. טוב, אז הבנתי למה עזבת את ניו-יורק אבל זה לא מסביר למה עזבת אותי. למה פגעת בי. למה נישקת אותי." אמרתי.
"הכל כתוב כאן. זה לא רק במקרה שאני ימות. אין שם פרידה גדולה. כמה משפטים וזהו. הכל מוסבר כאן." הוא הצביע על הפתק.
פתחתי אותו.
'איזבל,
אם את קוראת את זה סימן שאת לא תראי אותי יותר אף פעם. אני מצטער. אני מצטער שזה צריך להיגמר ככה. אני מצטער שלא סיפרתי לך מה קרה- עכשיו את בטח יודעת. אבל אם לא,
איזי- אני חליתי. חליתי בסרטן אף אחד לא יודע איך או למה גם לא הרופאים. אני נכנסתי לניתוח, וכנראה שלא שרדתי אותו. רק שתדעי רציתי לספר לך, אבל לא רציתי שתיפגעי. אז החלטתי לעשות משהו. משהו דפוק שאני מצטער עליו מאז שעשיתי אותו. אחרי שראיתי כמה נפגעת רציתי לספר לך אבל, היה מאוחר מדי, לא רצית להקשיב. ואז ראיתי את המראה הקשה ביותר שראיתי אי פעם. את נפגעת, לא רק נפשית גם פיזית. אני לא הייתי שמה כשהתעוררת כי הייתי חייב לנסוע. יותר מכל רציתי להיות שם איתך. להחזיק את היד שלך ולראות את העיניים הכחולות שלך, שחשמלו אותי אותי כל פעם מחדש, נפקחות. אבל לא יכולתי. שמתי את הטלפון שלך על השידה, שתדעי שהייתי שם. ההודעה? היא הייתי מבן דוד שלי. את מבינה כל הנשיקה הזאת הייתה מפוברקת. אני ידעתי שאת תגיעי משם. תכננתי שתראי אותי. חשבתי שזה יקל על העזיבה שלי. חשבתי שעדיף שתכעסי ולא תתגעגעי מאשר תאהבי ותתגעגעי. אבל לא יכולתי לעזוב בלי לדעת שאת יודעת את הכל. רציתי שתסלחי לי, למרות שאני לא יוכל לשמוע את זה. בל- אני אוהב אותך. אני לא אשכח אותך לעולם. את שינית אותי. בזכותך למדתי לאהוב. אל תשכחי אותי, אבל תשימי את כל הזיכרונות שלך ממני במגירה ותנעלי אותה. אני לא רוצה להרוס לך את החיים. אני אוהב אותך יותר מאת החיים שלי עצמי, והיה לי חשוב שתדעי את זה.
איזבל- אני א ו ה ב אותך!! אל תשכחי את זה!!
מייקל.'
הרמתי את המבט. הדמעות התחילו לזלוג עוד באמצע המכתב. גם העיניים של מייקל נצצו מדמעות.
"את מבינה?" הוא שאל בלחש.
הנהנתי. "אתה כזה אידיוט!" אמרתי.
"אני יודע. אני כל כך מצטער איז.."
"אני יודעת." אמרתי.
"אני אוהב אותך."
"גם אני אוהב אותך."
"אנחנו יכולים לחזור לתקופה ההיא? התקופה שבה היית מכריחה אותי לראות דמדומים, התקופה שבה היינו יוצאים לשופינג והיינו חוזרים אני אם ידיים מלאות בשקיות ואת עם מלא בגדים, התקופה שלפני הכל?" הוא שאל.
"לא."