למה אני עדיין אוהבת אותך?! ♥- פרק 20

"אוקי?! עכשיו אני מובנת?! אני. שונאת. אותך!" אני צורחת.
"איזבל, הכל בסדר?" אני שומעת את הקול של אחת המורות בדלת מסתכלת עלי במבט של- מה לעזאזל?!
"מושלם. פשוט מושלם." אני מסננת. "ברגע שהוא יצא מכאן." אני מצביעה על מייקל.
מייקל יוצא מהחדר ואני שמה לב שהעיניים שלו נוצצות.
שיבכה. לא אכפת לי.
עוד מעט אני אהיה רחוקה מפה, רחוקה מהכאב, וטוב לי ככה.

-שבוע אחר כך-
אני לא מאמינה שהוא לא התקשר ולא סימס בכל השבוע הזה. מאז שאמא שלו הגיע מוקדם יותר בגלל שאנחנו היינו צריכים לעזוב, והוא עזב את הבית שלי לא דיברנו ולא כלום. לא ראיתי אותו גם בפנימייה כי אני ורייצ'ל לא הלכנו לשם כי גם ככה אנחנו עוזבות. אוקי אולי העובדה שבפעם האחרונה שדיברנו צרחתי עליו שאני שונאת אותו אבל אני בת, הוא אמור לדעת שבנות אומרות דברים שהן לא מתכוונות אליהם.
וממש לא הצלחתי לשכוח ממנו. כמה שניסיתי לשכוח ממנו, שלא יכאב לי ממנו יותר, לא הצלחתי. אני חושבת עליו. כל יום ויום. אני צריכה אותו איתי ועכשיו אני עוזבת למילאנו. בטח כשאני אחזור הוא כבר יהיה עם איזה מישהי אחרת אחרי שהוא שכח ממני לגמרי.
אבל גם אם הוא היה מתקשר זה לא אומר שהייתי משנה את דעתי. אני רוצה לעזוב. להתחיל דף חדש. בלי כלום. בלי כאב. בלי מייקל.
"ארזת הכל?" אני שומעת את אמא שלי שואלת מלמטה קוטעת את המחשבות שלי.
"כן, כלום לא השתנה בחמש דקות האחרונות ששאלת." אני רוטנת.
"היי אן." אני שומעת את הקול של רייצ'ל מברך את אמא שלי. בהתחשב בעובדה שרייצ'ל הולכת לגור איתנו במשך שנה אמא שלי מכריחה אותה לקרוא לה בשם הפרטי שלה אן.
"איימי, לקחת לי את החולצה השחורה שקניתי בזארה?! רייצ'ל אני למעלה!" אני צועקת.
תוך חמש שניות רייצ'ל הייתה אצלי בחדר ואיימי זרקה עלי את החולצה השחורה שלי.
"תודה." אמרתי לאיימי. "והיי." אמרתי לרייצ'ל." שעמדה בידיים ריקות.
"המזוודות?"
"למטה." היא חייכה אלי. "אנחנו נוסעות למילאנו!" היא אמרה לי מתרגשת.
"ווהוו." אני רוטנת.
"את לא מתרגשת?"
"מתרגשת, סתם לא ישנתי מספיק כי את מודעת לעובדה שעכשיו שלוש לפנות בוקר ואני התכתבתי איתך בהודעות את חצות. איך את כזאת ערנית?"
"ישנתי לפני." היא אומרת.
"רעה." אני נאנחת.
"בנות! תרדו אנחנו נוסעות!" שמעתי את אמא שלי צועקת לנו מלמטה.
"תעזרי לי עם המזוודות." אני אומרת וכל אחת מאיתנו סוחבת שלוש מזוודות כל אחת ותיק אחד גדול על הכתפיים שלי.
טוב נו אני בת שעוזבת לשנה. שש מזוודות זה נורמלי.
ירדנו למטה וראינו את איימי נאבקת עם המזוודות שלה.
"אתן תעזרו לי או לא?" היא שואלת.
"לא, זה כיף לראות אותך נאבקת." אנחנו אומרות לה.
בסופו של דבר היא גם הורידה את כל חמש המזוודות שלה.
הסתכלתי על כל המזוודות שהיו בערמה בסלון.
שש שלי, חמש של איימי, שבע של רייצ'ל ותשע של אמא.
"אמא!" אני קוראת.
"מה?"
"איך את מתכוונת להכניס-" אני מחשבת בזריזות, "עשרים ושבע מזוודות לאוטו? יש לנו אוטו גדול אבל לא נראה לי זה יספיק לעשרים ושבע מזוודות."
"תאמיני לי אנחנו נצליח." היא אומרת ואז כולנו מתחילות להיאבק עם המזוודות.
בסופו של דבר דחפנו עשרים מזוודות לתא מטען שתיים שמנו בכיסא הקידמי שהיה פנוי ואז את החמש שנשארו שמנו עלינו.
"תדליקי רדיו!" אני צועקת מתוך שתי המזוודות שנחו עלי ואמא שלי מדליקה את הרדיו שבדיוק ניגן שירים של הקראש האחרון שלי וואן דירקשן.
"איכס תעבירי את הבנים האלה." איימי אומרת.
"מה זה איכס?!" אני יוצאת על איימי.
אמא שלי מעבירה תחנה ואני שומעת ג'סטין ביבר.
"תשאירי!" איימי צועקת.
"תעבירי!" אני צורחת. "תחזירי למה שהיה קודם!"
"לא! תשאירי אותו!"
"תחזרי!"
"תסתמו!" רייצ'ל ואמא שלי צועקות עלינו.
אני ואיימי השתתקנו ואמא שלי כיבתה את הרדיו.
"אין רדיו אוקי?" היא רוטנת.
"אבל-"
"שום אבל!" היא צועקת עלינו.
"איז, אמס, תנו לי לעבור את הנסיעה הזאת בשקט. בבקשה."
"זה תמיד ככה?" רייצ'ל שואלת.
"יותר גרוע." אמא שלי אומרת.
"אוי ואבוי." רייצ'ל אומרת בקול של זקנה ואני ואיימי צוחקות.

-בשדה תעופה-
אחרי שנסענו חצי שעה התחלנו להאבק עם הוצאת המזוודות מתא המטען.
אחרי שסוף סוף הוצאנו שמנו את המזוודות על העגלה והתחלנו להתקדם לעבר התורים של הבדיקות הביטחוניות.
עמדנו חצי שעה בכל תור וסוף סוף הגענו לבדיקה האחרונה. התור לא היה ארוך והתור שלנו הגיע במהירות.
אמא שלי התחילה לתת לה את כל המסמכים שצריך לבדיקה ובאנו ללכת למטוס.
"איזבל!" צעקה של מישהו עצרה אותנו.
הסתובבתי בחדות וראיתי את הדמות של מייקל מתקרבת אלינו בריצה.
"איזבל!" הוא צעק שוב וכל הנוסעים באולם בהו בנו.
"מה אתה עושה פה?" אני שואלת אות כשהוא עומד מולי מתנשף.
"באתי להגיד לך משהו."
"תגיד."
"אני אוהב אותך. אני מאוהב בך ומעולם לא התכוונתי לפגוע בך. אני לא רוצה שתלכי. אני רוצה שתישארי פה. אפילו אם לא תהיי איתי אני רק רוצה שתהיי פה לידי. בבקשה אל תעזבי." הוא הסתכל עלי וכל הנוסעים באולם הסתכלו עלינו בשקט.
הבטתי בעיניו הירוקות שנצצו מדמעות.
אבל לא. החלטתי מזמן. אני לא אתן לו להשפיע עלי שוב. אני לא רוצה את זה שוב. אולי אני מטומטמת ואולי הבחירה שלי שגויה אבל זאת הבחירה שלי. זה מה שאני רוצה לעשות.
"אני.." התחלתי לומר חונקת דמעות. "אני מצטערת מייקל. אני עוזבת."