למה אני עדיין אוהבת אותך?! ♥- פרק 17

פתחתי את הדלת ועמדתי ממתינה כדי שהוא יצא.
"חכי רגע." הוא אמר.
"מה?" שאלתי חסרת סבלנות.
"אם אני אגיד לך שאני מתחרט על מה שאמרתי מה את תגידי?"
"אני אגיד שאיחרת, ואני כבר לא יהיה שלך. כמו שאמרת. פגעת בי יותר מדי." אמרתי עם דמעות עומדות לי בעיניים.
הוא הנהן ויצא מהחדר.
סגרתי את הדלת ופשוט נשכבתי על המיטה והתחלתי לבכות.
"בל." איימי נכנסה לחדר. "מה קרה?!" היא שאלה כשראתה אותי במצב הזה.
"אני.." מלמלתי.
"זה קשור למייקל נכון?" היא שאלה.
"כן."
"מה עכשיו?" היא שאלה בקול דואג, אולי אני לא סובלת אותה לפעמים אבל כשהיא רוצה היא אחות דואגת. וכשהיא רואה אותי בוכה היא הופכת לאחות דואגת והתפקידים בינינו מתחלפים, היא האחות הגדולה בשנה, ואני האחות הקטנה.
"זה סיפור ארוך." אמרתי.
"יש לנו זמן. היום יום שבת, ההלוויה יום שני. יש לך יומיים לספר לי כל מה שקרה. דברי." איימי אמרה.
"את יודעת מה קרה שנה שעברה נכון?" שאלתי.
"כן."
"אני וג'ייסון נפרדנו ואז אני ומייקל חזרנו. ואז הוא ראה אותי ואת ג'ייסון מתנשקים. הוא התעצבן, דיברנו והוא נפרד ממני. הוא אמר שאנחנו פוגעים אחד בשני יותר מדי, אז הוא נפרד ממני. עכשיו הוא אמר שהוא מתחרט אבל אמרתי לו שהוא איחר, ושהוא פגע בי יותר מדי פעמים."
"את ילדה חכמה."
"תודה. איך את יוצאת מזה?" היא שאלה.
"אני לא. אני שוכחת ממנו, מתעלמת. הוא לא רצה לא צריך." אמרתי.
"או לא. אני לא מוכנה לעבור שוב מה שהיה שנה שעברה אחרי שנפרדתם."
"איימי, את מתחילה לעצבן אותי. החוצה." אמרתי.
"אני אוהבת אותך. את יודעת את זה נכון?" היא שאלה.
"גם אני אוהבת אותך." אמרתי.
"אולי את מפלץ, אבל את אחותי, ואם את צריכה משהו אני תמיד בדלת ליד." היא אמרה בחיוך.
"תודה."
היא יצאה מהחדר וסגרה את הדלת.
ו? מה עכשיו?
שוב נחזור לאותה תקופה כמו שנה שעברה? כשהייתי בוכה על מייקל על הזמן? אני לא רוצה את זה שוב. אני לא רוצה את הכאב הזה שוב. אני לא מוכנה לכאב הזה שוב. היום, אני מתחילה מחדש. מייקל מת מבחינתי. אולי הוא גר איתי באותו בית, ואיתי בפנימייה, אבל אני אתחמק ממנו. אני לא צריכה להיות איתו כדי להיות מאושרת. צריך להמשיך בחיים לא?

".. צ'ייס היה אדם מיוחד, בחיים לא נשכח אותו." מי שהקריא את ההספד של צ'ייס סיים להקריא.
עברו שלושה ימים- או יומיים, אני לא הכי טובה בחשבון- מהפרידה שלי ממייקל. הוא ניסה לדבר איתי, אני לא הסכמתי, התחמקתי ממנו, הייתי בבית של רייצ'ל כל הזמן, מנחמת אותה.
הלכתי למקום שבו היא ישבה.
"היי." אמרתי.
ראו עליה שהיא בכתה, טוב מן הסתם, הוא היה אח שלה.
גם אני בכיתי. הוא היה כמו אח שלי. הוא היה חשוב לי מאוד. ועכשיו אני נמצאת בהלוויה שלו.
חיבקתי אותה ושתקתי. לא ידעתי מה להגיד. מה כבר יכולתי להגיד?
"אני בחיים לא אעזוב אותך." אמרתי וחיבקתי אותה עוד יותר חזק.

"אנחנו עוזבים." אמא שלי הודיעה.
זה היה יום שלישי, יום אחרי הלוויה ואני ורייצ'ל נשארנו בבית והבוקר שלי התחיל כל כך טוב.
רייצ'ל ישנה אצלי, איימי ומייקל חזרו לבית הספר, כשקמנו אני ורייצ'ל פינקנו את עצמנו בארוחת בוקר מפנקת עם קומדיה רומנטית- את אני והשאר.
ואז אמא שלי חזרה.
"מה זאת אומרת עוזבים?!" שאלתי המומה ורייצ'ל לידי.
"אנחנו עוזבים למילאנו."