למה אני עדיין אוהבת אותך?! ♥- פרק 16

אני רק אוצה להגיד שלא התחלתי לבכות ברגע שהגעתי לחדר מהגג.
מה פתאום.
לא נתתי לו לפגוע בי שוב.
לא אכפת לי ממנו. שיעשה מה שבראש שלו.
לא חשבתי עליו בכלל מאז הפרידה, כלומר יום אחד.
ישנתי טוב בלילה. לא נשארתי ערה חצי לילה בבכי מכורבלת עם הפוך שלי.
ממש לא.
לא אכפת לי. בכלל לי.
אויש נו על מי אני עובדת?!
כן עשיתי את כל זה.
אפילו התעוררתי לפני רייצ'ל. עכשיו אני שוכבת במיטה כבר חצי שעה מחכה שרייצ'ל תתעורר ואני אעשה את עצמי ישנה כדי שהיא תחשוב שהכל בסדר.
"חמודה שלי. עדיין לא הבנת שעליי לא עובדים?" רייצ'ל הופיעה במיטה שלי. "מה קורה?"
הרמתי אליה מבט עם עיניים אדומות.
"חבקי אותי אמיגה*." אמרתי לה ונתתי לה חיבוק ענק ובכיתי לה על הכתף את כל התיסכול שלי הוצאתי בבכי.
"מה הדביל הזה, מייקל עשה עוד פעם?" היא שאלה מודאגת.
"איך את יודעת שזה מייקל?"
"כי בערך בשלוש לפנות בוקר הוא דפק בדלת ודרש לדבר איתך."
"הוא.. הוא זרק אותי!" אמרתי תוך כדי בכי.
"מה?! חתיכת אינטפיל מטומטם-" היא המשיכה לקלל את מייקל בשרשרת קללות ארוכה שאני לא מתכוונת לחזור עליה.
"הבנו את הכוונה." מלמלתי.
"בואי. חוזרים הביתה." רייצ'ל אמרה.
"לא ייתנו לנו." אמרתי.
"אז זהו שכן מחר ההל.. ההלוו-"
"זה בסדר את לא צריכה להגיד את זה."
היא הסתכלה עלי במבט של תודה. "טוב, קדימה להתארגן." היא אמרה בחיוך מהוסס.
פתאום מישהו דפק בדלת.
"מי זה?" רייצ'ל שאלה.
"מייקל."
"תני לי לטפל בזה." היא אמרה לי בלי קול.
משכתי בכתפי. לא אכפת לי מה היא תעשה, מגיע לו.
היא חייכה אלי חיוך ערמומי ויצאה החוצה.
אמ.. אולי לא הייתי צריכה לשלוח את רייצ'ל בכל זאת.
אולי היא קטנה אבל היא יכולה לגרום לביריון הכי גדול לברוח.
היא פלטה עליו את שרשרת הקללות ממקודם רק שהפעם בצעקה כזאת שנראה לי שכל המסדרון התעורר בגללה.
"אבל-"
"שום אבל! תתחפף." היא סילקה את מייקל.
היא נכנסה לחדר וראתה אותי על הריצפה מתפוצצת מצחוק.
"מה מצחיק?"
ניסיתי לענות אבל הייתי עסוקה בלצחוק.
"יא אינטפילית!" היא התנפלה עלי עם כרית וככה התחילה מלחמת הכריות הגדולה ביותר בהיסטוריה שאני בחיים לא ישכח.
אחריה נראיתי כמו אחרי סופת טורנדו.
"אוקי! אני נכנעת!" צעקתי.
"חה! אל תזלזלי בי ובמיקי בחיים!"
"מיקי?"
"הכרית, דא!" היא אמרה.
"את רשמית השתגעת." אמרתי.
"תודה." היא אמרה.
"ראשונה במקלחת!" צעקתי וזינקתי לאמבטיה.
"אני שונאת אותך!" רייצ'ל הלמה על הדלת הסגורה בזמן שאני נכנסת לאמבטיה חמימה.

"בואי! המונית הגיעה." זירזתי את רייצ'ל.
"אני מוכנה." היא הופיעה לידי.
"מעולה. בואי."
איזה כיף, איזה התרגשות. עוד מעט אני בבית. עם איימי- אני אכחיש עם מישהו יגיד את זה אי פעם אבל התגעגעתי אליה- ובלי מייקל.

"בבית!" צעקתי אחרי שעתיים של נסיעה ושעה של עמידה בפקק.
"היי חומד." אמא שלי אמרה לי.
"יצור." איימי קידמה את פניי.
"גם אני התגעגעתי אלייך מפלץ."
"מישהו מחכה לך בחדר." היא חייכה אלי חיוך ממזרי.
"אוקיי.." אמרתי מבולבלת.
עליתי למעלה, "היי חדר!" צעקתי כשפתחתי את הדלת והתכוונתי לזרוק את המזוודה על המיטה, עד שקלטתי שמישהו יושב עליה.
"מייקל. איך ידעת שאני חוזרת?" שאלתי בקול קר מנסה להחניק את הדמעות.
"שמעתי את כן ופשוט נסעתי לפניכן."
"מה רצית?" שאלתי.
"לדבר." הוא אמר.
"אין לנו על מה לדבר. אתה אמרת את זה ואני מבהירה לך את זה. זה נגמר."