למה אני עדיין אוהבת אותך?! ♥- פרק 15

"אתה צוחק." אמרתי. זאת הייתה התגובה הראשונה שלי.
הוא צוחק.
הוא לא רציני.
או שהוא סתם דביל.
הוא זרק אותי בזמן שהכי הייתי צריכה אותו.
"אני טעיתי." הוא אמר.
"יופי ששמת לב."
"איזבל."
"לא. פשוט לא. אתה עזבת אותי בזמן שהכי הייתי צריכה אותך, ועכשיו אתה בא מצפה שמה?! על מה אתה חושב בכלל?!" התפרצתי עליו.
"אני הייתי דביל."
"אתה עדיין דביל."
"בבקשה, תסלחי לי." הוא התחנן.
"חבל על המאמצים שלך. אני לא חוזרת אלייך." קבעתי.
"למה?" הוא שאל.
"אתה עוד שואל למה?!"
"כן. אני אוהב אותך אוקיי? אני לא יודע על מה חשבתי כשעזבתי אותך."
"אני יודעת. חשבת על זה שאני כל כך עצובה ולא מוכנה לבלות, אז אתה תעזוב אותי ואז כשאני יחזור לבלות ויתגבר על המוות של צ'ייס אתה פשוט תחזור אלי?! טוב אז לא. אני לא חוזרת אלייך."
הוא התקרב אלי, ואחז לי במותניים וקירב אותי אליו.
"בבקשה. אני מבקש סליחה."
הרחקתי אותו ממני בדחיפה.
"לא."
הוא התקרב אלי בחזרה.
"מה לא ברור בלא?!" שאלתי.
"אני רוצה אותך." הוא אמר.
"לא אכפת לי."
"לי אכפת." הוא אמר ונישק אותי.
"בל! תקשיבי מה את עושה מחר ב-" הקול של מייקל בקע מהדלת.
התנתקתי מג'ייסון במהירות.
"מייקל חכה!" קראתי.
אבל היה מאוחר מדי, הוא הלך מכאן.
פלטתי שרשרת קללות כל כך ארוכה על ג'ייסון, ואני לא מתכוונת לחזור עליה.
"דביל. אני בחיים לא אחזור אלייך." הוספתי אחרי השרשרת קללות שהשאירה אותו המום ויצאתי מהחדר.
חיפשתי את מייקל בכל מקום שהעלתי על דעתי, רצתי במסדרונות בקריאות של השם שלו, התקשרתי אליו שלחתי לו הודעות.
וכלום. לא מצאתי אותו. הוא לא ענה לי.
אני חייבת להסביר לו מה קרה.
הוא חשוב לי כל כך. אני לא מוותרת עליו.
לא עכשיו.
שיט. אני לא מאמינה.
המקום היחידי שלא חיפשתי בו. המקום שהכי הגיוני שהוא יהיה בו, למרות שיורד גשם.
הגג שלי. שלנו.
מקום המסתור שלנו.
הדמעות כבר מזמן זלגו בחופשיות. רצתי בין כל הילדים הבודדים שהתהלכו במסדרונות והופתעו מהמראה שלי.
הייתי רטובה, בכיתי השיער שלי בטח היה פרוע.
טוב, זה לא מראה שנתקלים בו כל יום.
רצתי למדרגות שמובילות לגג.
עליתי בהיסטריה.
"מייקל!" קראתי כשהגעתי למעלה.
מצאתי אותו יושב מתחת לגשם, מביט בנקודה בלתי ברורה.
רצתי אליו, והתיישבתי לידו בפירוק.
"מייקל.." אמרתי, וניסיתי לחבק אותו.
הוא התרחק ממני.
זה כל כך כאב.
"תן לי להסביר לך."
"אין לך מה להסביר." הוא אמר בקול קר, מכני.
"כן יש לי! זה לא מה שזה נראה."
"באמת? כאילו את המשפט הזה?" הוא שאל בלגלוג.
"אבל זה נכון! בבקשה תן לי להסביר."
"את יודעת מה, תסבירי. אני מעוניין לשמוע את הסיפור הזה." הוא אמר, שוב בקול הקר הזה.
צביטת כאב עברה לי בלב. איך הוא יכול להיות כל כך קר כלפי. איך הוא יכול להאמין שאני באמת יעשה לו את זה?!
אני כל כך אוהבת אותו.
סיפרתי לו את הכל. כל מה שקרה מהרגע שנכנסתי לחדר שלי, עד הרגע שהוא הגיע.
"למה אני צריך להאמין לזה?" הוא שאל עם קול מרוכך יותר.
"אני האמנתי לסיפור שלך. חוץ מזה- באמת נראה לך שאני אעשה לך משהו כזה?! עדיין לא הבנת כמה אני אוהבת אותך?!" שאלתי.
הגשם הפסיק.
גם הדמעות.
עכשיו יותר כעסתי.
"אני.." הא נשאר חסר מילים.
"אני סלחתי לך. אתה לא יכול לסלוח לי?"
הוא הביט לי בעיניים.
"סלחתי לך כבר מזמן." הוא אמר.
התקרבתי אליו כדי לנשק אותו, אבל הוא נרתע.
"איז.. אני לא חושב שאנחנו צריכים להיות יחד." הוא אמר.
הרגשתי כאילו בכל מילה נוספת הא פשוט תוקע בי סכין נוספת.
"למה?" שאלתי בקול רועד.
"כל מה שאנחנו עושים זה רק לפגוע אחד בשני. אנחנו לא יכולים להמשיך ככה. אני לא יכול לסבול לראות אותך עם מישהו אחר, ואת לא יכולה לסבול לראות אותי עם מישהו אחר. אני אוהב אותך יותר מכל דבר אחר בעולם. אני פשוט לא חושב שאנחנו צריכים להיות ביחד כשכל מה שאנחנו עושים זה לפגוע אחד בשני. אנחנו סתם מכאיבים אחד לשני." הוא אמר וליטף לי את הלחי.
הסטתי את המבט שלי.
"רק בגלל שכל אחד מאיתנו נפגע פעם אחת אתה מוכן לוותר עלי?" שאלתי בקול כאוב.
"אני פשוט לא רוצה שאף אחד מאיתנו יפגע יותר."
"חשבת על זה שמישהו מאיתנו ימשיך הלאה, ואז הוא רק יכאיב לשני יותר?"
"בל.. אני.."
"אתה יודע מה? תעזוב את זה. אתה לא רוצה שנהיה ביחד? בסדר. לא צריך." אמרתי.
"לא התכוונתי לזה ככה. אנחנו יכולים להמשיך להיות ידי-" הוא התחיל לומר אני השתקתי אותו כשמתי על הפה שלו יד.
"אל תגיד את זה. אני לא יכולה להיות ידידה שלך. אני אוהבת אותך יותר מדי." אמרתי. "זה נגמר." הוספתי.
קמתי ויצאתי מהגג. לא העפתי מבט אחד אחורה.
גם לא כשהוא קרא בשם שלי. זה נגמר.