למה אני עדיין אוהבת אותך?! ♥- פרק 12

"אתה. עשית. מה?!" שאלתי אותו.
"אמ.." היה בו מספיק הגינות כדי להראות נכון. "רשמתי אותך לתחרות..? כלומר אותנו. בתור זוג."
"אני שונאת אותך! אתה יודע שאני שונאת לשיר מול קהל! אתה יודע שיש לי פחד במה! אתה היחיד שיודע שאני שרה בכלל!" התפרצתי עליו.
"חשבתי שהגיע הזמן שתראי לכולם את הכישרון שלך?"
"כדי שתתחיל לברוח." סיננתי אליו.
"איז, תחשבי על זה. אפילו קצת?"
"אחת." התחלתי לספור.
"בבקשה?"
"שתיים." הוא התחיל להתרומם.
"לא יורדים מהגג."
"שלוש." הוא קם והתחיל לרוץ בגג ואני דוהרת אחריו.
"אני אהרוג אותך!" צעקתי.
"אולי תחשבי על זה קודם?"
"לא!"
"סליחה?"
"לא סולחת."
"בבקשה?"
"תגיד לי שאפשר לפרוש."
"אי אפשר."
"אוי אתה כל כך מת!!" צעקתי והמשכתי לרדוף אחריו בשיא המהירות.
לא סתם הייתי בנבחרת הריצה שנה שעברה.
אבל אז נזכרתי שגם הוא היה. כלומר לפני שנתיים.
"אני עוד אשיג אותך!" צעקתי.
"את משיגה את מקבלת סוכרייה!" הוא ענה.
"מה אני בכיתה א'?!"
"את מתנהגת ככה!"
"דביל!" רטנתי.
טוב, אז להשיג אותו אני כבר לא אשיג.
אבל אני כן יודעת איך לגרום לו לבוא אלי.
"איה!" צעקתי ונפלתי על הרצפה.
"איזבל?" הוא שאל ונעצר.
"אני נפלתי! תעזור לי! זה ממש כואב!" עשיתי את ההצגה הכי טובה שלי.
הוא התחיל להתקדם אלי ואז הוא נרכן אלי לראות מה הבעיה.
"מה קרה? איפה כואב לך?" הוא שאל.
"אתה מבין, לי לא כואב אבל לך תכף כן יהיה!" אמרתי ובשיא המהירות הפלתי אותו על הרצפה והייתי מעליו.
"מתוחכם." הוא מלמל.
"תודה." אמרתי מעיפה את הפוני שלי הצדה.
הבנתי שמה שעזר לי פה זה לא הקטע שאני חזקה ממנו, פשוט, הוא לא ציפה לזה.
"נו, אז בוא נזכר, למה אתה רגיש?" הרהרתי.
התחלתי לחשוב בכאילו, ואז הוא גלגל אותי ויצא שהוא היה מעלי.
"אני לא רגיש לכלום." הוא חייך.
"חכה חכה." אמרתי וגלגלתי אותו חזרה.
"נו, אני מחכה." הוא גלגל אותי חזרה.
היה לי חיוך מפגר על הפרצוף מהסיטואציה הזאת.
"תמשיך לחכות." גלגלתי אותו בחזרה.
הפעם החזקתי אותו בכתפיים ולא נתתי לו לזוז אז הוא לא היה יכול לגלגל אותי חזרה, ובמזל כי כבר הייתה לי סחרחורת.
"נו, אז איך נגרום לך לסבול?" שאלתי.
"אני כבר סובל." הוא אמר.
"ממה?"
"ממך."
"ממני? למה?"
"קשה לי בלעדייך."