למה אני לא מפסיקה לאהוב אותו? – פרק 1

~ 01.09.2002 – בת 10, יום ראשון לכיתה ה׳ ~
״תהל״ שמעתי לחישה ״בוקר טוב״ שמעתי את קולה של אמא.
״קומי שלא תאחרי ליום הראשון״ אמרה אמא ופתחה את החלון ואור השמש סינבר את פני. 
״בוקר טוב אמא״ אמרתי וקמתי מהמיטה והתקדמתי לעבר המקלחת, התקלחתי את המקלחת בוקר שלי, שתפתי את פני, התלבשתי והארגנתי תיק ליום הראשון ויצאתי מהבית לכיון היום הראשון של כיתה ה. 

״תהל״ נגשה עליי עדי, אחת החברות הטובות שלי. 
״אה״ אמרתי וקמתי ממקומי לכיונה. 
״בואי נלך לאן״ אמרה עדי
״בואי״ אמרתי ושתינו יצאנו מהכיתה שלו ועברנו לה׳2 הכיתה המקבילה. 
״שלום״ אמרה עדי
״מה קורה?״ שאלה אן
״בסדר״ אמרתי 
״ראיתן את הבנים החדשים מהכיתה שלי?״ שאלה אן
״לא״ אני ועדי אמרנו ביחד
״בואו״ אמרה אן ושלושתנו יצאנו לכיון המגרש הכדורגל
״אתן רואות את אלה שעומדים שם״ אמרה והצביע לכיון המעקה של השער 
״זה שחר וזה אליאור״ אמרה אן והראתה לנו מי זה מי, אני לא הפסקתי להסתכל על אליאור, התאהבתי אהבה ממבט ראשון. 

~ 01.09.2014 – בת 22 ~
״שלום״ אמרתי כשנכנסתי לביתי וראיתי את אן ועדי ישבות בסלון ורואות טלוויזיה
״שלום״ אמרה אן 
״איך היה בצילומים?״ שאלה עדי
״מתיש ומעיף״ אמרתי והתיישבתי לידן
״יש לך ארבע וחצי שעות בדיוק לנוח לפני שיוצאות״ אמרה עדי
״יוצאות?״ שאלתי לא מבינה
״כן אני רוצה להכיר לכן את חבר שלי״ אמרה עדי וחיוך עלה על פניה
״אה זה שאת לא מספרת לנו את השם שלו?״ שאלה אן
״כן״ אמרה עדי וקמה מהספה כששני כוסות בידיה והולכת לכיון המטבח.
״למה את לא מספרת לנו איך קוראים לו?״ שאלה אן
״הפתעה״ אמרה עדי ויצא מהמטבח והתקדמה לחדרה
״לאן את הולכת?״ שאלתי
״להתארגן״ אמרה עדי ונכנסה לחדרה וסגרה את הדלת.

״נחכה פה״ אמרה עדי והתיישבה על ספה ארוכה ומעוגלת בצד של המעדון.
״מתי הוא בא?״ שאלתי אחרי חמש דקות שאנחנו יושבות ומחכות לחבר של עדי.
״הוא התעקב הוא היה צריך לקחת את חבר שלו בדרך״ אמרה עדי
״חבר?״ שאלה אן
״תרגיעי הוא לא בשבילך״ אמרה עדי
״למה?״ שאלה אן באכזבה
״הוא לא הטעם שלך״ אמרה עדי
״נו מתי הם באים אני משתגעת?״ שאלתי בחצי צעקה
״עכשיו״ עדי אמרה וקמה התקדמה לכיון שני בנים ומיד התנשקה עם אחד מהם, אני ואן לא הצלחנו לראות את שניהם אבל כשהם התקרבו הבנתי מי הם ולמה אני מכירה אותם, הילד שאני הייתי מאוהבת בו שמונה שנים, שלא הסתכל עליי, שלפעמים אפילו זלזל בי, שחשב שאני אחת הילדות הכי מכוערות שהוא ראה (והוא צדק שהייתי קטנה הייתי מאוד מכוער, כשיותר התבגרתי נהייתי יותר יפה)
״אן, תהל אתן זוכרות את שחר?״ שאלה עדי 
״בטח זוכרות״ אמרה אן וקמה לחבק את שחר וכך גם אני. 
באתי להתיישב חזרה במקומי הרגשתי יד שמחזיק אותי וסיבבה אותי לכיונה וראיתי אותו, את הילד היחידי שהתאהבתי בו בחיי ושבגללו לא הצלחתי להתאהב באף אחד , עד לפני ארבע שנים שכבר לא ראיתי אותו וכל הרגשות נעלמו.
״גם לי מגיע חיבוק״ אמר וחיבק אותי בלי לומר מילה נוספת, כל הרגשות שלי חזרו, החיבוק הזה זה הכי הרבה שהגעתי איתו עם כל אהבה שלי עלו הוא אף פעם לא רצה אותי, עם כל הפעמים שניסיתי. 
״מה שלומך, תהל?״ שאל
״הכל טוב, אליאור״ אמרתי.