למה אין לי את האומץ?

אני רוצה להפסיק,
להפסיק להתבייש, להפסיק לפחד,
אני פחדנית, אני מפחדת לחשוף את רגשותי,
אני פוחדת להפגע, אני פשוט מפחדת,
מפחדת להפתח בפני אנשים, ובמיוחד בפניך,
אני מפחדת מהפחד,
אני רוצה להגיד, הלב מעודד, אבל המוח, המוח הוא מה שגורם לי לא להגיד,
הלב אומר ללכת על זה, לנצל את האהבה שלי אליו, שמה אפשר להפסיד אם אני יפתח את ליבי אליו,
אבל המוח, הוא מכניס חששות, תהיות, פחדים לזה שהוא ידחה אותי, יפגע בי, כי מה הסיכויים שהוא ירצה להיות עם מישהי כמוני, מישהי סתמית כל כך, כשהוא, לו יש את כל הבנות שמלקקות לו,
כל פעם שאני רואה אותו מנשק את אחת מהם, מתכווץ לי הלב, ונשבר לחתיכות,
אני רוצה לבכות, אבל אני פשוט לא נותנת לעצמי להתפרק,
אני יודעת שאם אני יתן לדמעה אחת לחמוק מבין עיניי, אז הכל יתפרץ החוצה,
אני מנסה לדמיין שאני במקומה, ולא אכפת לי שזה יהיה חד פעמי,
אני כל כך רוצה לחוש כבר את טעם שפתיו על שפתי,
לחפון את שיערו הכהה בתוך ידי,
כל פעם שאני רואה אותו עם מישהי, אני פשוט רוצה ללכת ולתלוש אותה ממנו,
כדי שיסתכל מסביב, ואולי יבחין בי,
אבל לא,
אני באמת רוצה שיהיה לי את האומץ,
אבל הוא פשוט לא בא

אני מוקף בבנות, כולם תשעים שישים תשעים,
בדיוק כמו שצריך, כוסיות אחת אחת,
אבל מה?
משהו חסר לי פה,
הם מסביבי כל הזמן, אבל הם לא מגיעות לקרסוליים שלה,
של מי שאני רוצה באמת,
אם רק היה לי את האומץ להגיד לה,
אם רק היה לי אומץ להתעלם מהתגובות של החברים שלי על זה,
אם רק לא הייתי מפחד, להוריד את האגו שלי, ולהעלות לה את הביטחון עצמי שברצפה,
אבל אני יודע, שבשנייה שאני יפנה אליה את ראשי, אני לא יוכל להוריד ממנה את מבטי,
היופי שלה, הטבעי, לא הצבוע והמלוכלך, האמיתות שלה, הכנות,
היופי הפנימי שלה, האופי, כזאת אמא אני רוצה לילדי, לא אחת ששכבה עם כל בחור ברחוב,
הלב שלי מפרפר כשאני רואה אותה, וכשהיא פותחת את פיה לדבר, זה כמו צלילים נעימים שבוקעים מתוך פיה, כשהיא מדברת אני מאבד את הריכוז בכל הדברים האחרים שעסקתי בהם,
וכשהיא מתקרבת אלי, אני מנסה לחרוט כל תו בפניה העדינות בתוך מוחי,
כשאני מתנשק עם מיכל, או סיגל, או יעל או לא יודע עם מי, אני מדמיין שזה שפתיה שלה,
שפתיה העדינות והורוודות,
היא כל כך יפה שזה כואב,
אני באמת רוצה שיהיה לי את האומץ,
אבל הוא פשוט לא בא

והם? הם לא ביחד,
והכל, בגלל הפחד…