ללמוד ללכת מחדש- פרק 1

time machine123 31/12/2017 682 צפיות אין תגובות

*מתנה*
שכבתי על המיטה והייתי מחוברת לכל מיני מכונות , תחילה לא הבנתי מה קרה לי ואיפה הייתי , למה אני פתאום שוכבת ולא מסוגלת לזוז?
לא אמרו לי כלום , חוץ מ" יהיה בסדר , מתנה!" אני לא יודעת מה משמעות המילה הזאת " יהיה בסדר." ואני כל כך מצפה לקבל תשובה ברור לכל השאלות שרציתי לשאול.
הדבר הראשון שקיבלתי אחרי התאונה הקשה שעברתי. זה לטיפה עדינה של יד מאוד עוטפת. פקחתי את עיניי וראיתי שאימי ניצבת לצידי, מנסה להרגיע אותי.
לא יכולתי יותר להכיל את השתיקות שלה והתחלתי לצרוח. הצרחה הייתה הדרך היחידה שדרכה אני יכולה לדעת בבירור מה קורה לי. וישר התחלתי לשאול : למה אני לא מרגישה את הרגליים שלי? האם פתאום הן נהיינו קפואות כמו קרח?
לא יכולתי להבין, למה אף אחד לא אומר לי את האמת?
מה , כל אחד מחפש תירוצים כדי לא לומר לי את האמת. " תשמעי מתנה , זה יהיה קשה אבל אני צריכה לספר לך את האמת, מגיע לך לדעת שאת לא יכולה ללכת יותר!" היא הטיחה בפניי את האמת הכואבת בלי הודעה מוקדמת.
ואני זוכרת שאחרי שקולה נדם , התחלתי מאותה שנייה לצרוח בקול רם. למה כל הדבר הזה מגיע לי?
" תירגעי , מתנה!" היא ניסתה לעטוף אותי במילותיה המרגיעות, הטובות . בכך היא חשבה שהיא תגרום לי להרגיש יותר טוב ולשכוח מהתאונה.
שכחתי מהתקווה ורק רציתי להתרכז בכאב שלי. הכאב הפרטי שלי. איך מכאן אני ממשיכה הלאה אם אני מהיום והלאה לא אוכל ללכת לשום מקום באופן עצמאי.
אם היו אומרים לי שיום אחד אני אהיה מרותקת לכיסא גלגלים למשך כל ימיי חיי. לא הייתי בכלל רוצה להאמין שזה אכן אפשרות שזה יקרה לי יום אחד.
האם יש בליבי תקווה שכל הרע שקרה לי יהפוך להיות טוב?
*לירון*
התעוררתי ושמתי לב שמשהו מוזר קורה בחדר. זה כאילו אני לא יודע מה זה היה בדיוק. זאת הייתה מין שתיקה רועמת כזאת. אימא שלי הייתה שקטה מאוד. שקטה כל כך עד שאני בעצמי לא ידעתי איך להתמודד עם השתיקה הזאת.
" מה קורה פה , אימא? למה כולם שותקים?" שאלתי בחרדה ואז היא קלטה שאני מסתכל עליה.
אני רק זוכר שהיא בכתה. למה היא בוכה פתאום? ועוד ככה , לידי?
" לירוני , מגיע לך לדעת את האמת. אתה צריך לדעת שלא תוכל יותר ללכת , אולי אף פעם לא תוכל לחזור ללכת!" היא אמרה בטון מפוחד והמתינה בשקט לראות מה תהיה תגובתי.
באותו הרגע כשהיא אמרה את המילים האלה . " אתה אולי אף פעם לא תוכל ללכת." צעקתי מאוד בחוזקה.
לא ידעתי בכלל איך להגיב. איך מגיבים כשמודיעים לך שאתה לא תוכל ללכת יותר.
אני לא יודע אם במצב נואש שכזה אפשר לקוות שיהיה אחרת.
" אבל אתה תהיה בסדר." היא עודדה אותי ואמרה שאני חייב להמשיך הלאה. לא משנה מה יקרה מעכשיו.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך