ללמוד לחיות מחדש פרק 3

ישבתי מאחורה באוטו בשתיקה רועמת כשהוריי מקדימה מנהלים שיחה שגרתית כאילו הם לא מסיעים אותי עכשיו לפנימייה בצד השני של העולם.
עשיתי הכל כדי שלא יקחו אותי, אחרי שביתת רעב, שביתת שתיקה, בריחה מהבית, וכל המילים והקללות האפשריות הם החרימו לי את הפלאפון, האוטו, הטלוויזיה, המחשב והשיא- הם העיפו את תום ורותם מהבית, תום כל כך נבהל מאמא שלי שנשבע לי שזו הפעם האחרונה שהוא מגיע אליי. ואני, נופפתי בדגל הלבן- הגעתי להחלטה שאני יגיע לפנימייה ואני יגרום לכל כך הרבה צרות שהם פשוט יעיפו אותי משמה.
"עדן, כמעט הגענו, את בלחץ?"אמא שאלה בקול מלאכי מנסה להרגיע את רוחות המלחמה ביננו, שלחתי אליה מבט נוקב וחזרתי להביט מחוץ לחלון מתעלמת משאלתה במופגן, היא נאנחה והביטה קדימה "יום אחד, כשתהיי אמא תביני כמה זה לא קל, הייתי עושה הכל בשביל הטוב ביותר בשבילך, אבל לפעמים החיים מפילים עלינו דברים לא צפויים ואין לנו ברירה אלא להמשיך בדרך שהם הציבו לפנינו" היא דיברה ודיברה, גילגלתי את עיניי"זה ממש לא החיים, זה ההורים הדפוקים שלי!"אמרתי ושררה שתיקה מתוחה באוטו.
לאחר שעה וחצי של נסיעה מייגעת סוף סוף אבא הודיע שהגענו.
"אני צריך לפנימייה, מבנה.."הוא הביט בטופס קבלה " יב' " אמר וחזר להביט בשומר "ישר עד הסוף"אמר השומר ופתח לנו את השער, הבטתי בחלון רואה את הנערים שמסתובבים להם, כמו בקיבוץ, איכס קיבוץ. עצמתי עיניים בתסכול והפלתי את ראשי על המושב,'חודש ומעיפים אותך מכאן, חודש עלוב אחד ונגמר' ניסיתי לעודד את עצמי.
"עדן, יאללה קומי"אמר אבא פתחתי עיניים מסתכלת על מבנה שהתייצב מולי, מבנה בצורת ריבוע גדול, שבתוך הריבוע הייתה גינה גדולה עם 2 ספסלים, וזולה עלובה שעוד שנייה התפרקה. שביל אבנים הוביל אל המבנה ומשני צידיו היו 2 בתי קרקע צנועים.
"תעופי לחדר שלך עכשיו"נשמעה צעקה רועמת של גבר, הבטתי לכיוון הצעקה, בכניסה למבנה עמד בחור נראה בן 25 פלוס גבוה שזוף עם שיער שחור ושרירים בידיים, הוא לבש
ג'ינס כחול כהה וחולצה שחורה.
"שלום, את בטח החדשה, עדן נכון?" נעמדה מולנו אישה נראית גם בסביבות ה-25 פלוס, היה לה שיער בלונדיני חלק אסוף בקוקו גבוה, היא הייתה גבוהה רזה והיו לה עיניים אפורות קטנות.
"מי את?"אמרתי בגסות, היא הרימה את גבותיה בהפתעה ואימי דחפה לבטני מרפק "תסלחי לבת שלי, המעבר לפנימייה קצת קשה לה"מלמלה אימי בהתנצלות ושלחה אליי מבט אזהרה. "זה בסדר, גם לי היה קשה שעברתי לפנימייה, את תתרגלי במהירות אל תדאגי."חייכה, הבטתי עליה בשיעמום וכשראתה שלא אמרתי כלום המשיכה"קוראים לי מעיין אני יהיה המדריכה שלך מהיום והלאה, אני ויריב"אמרה מסתובבת אחורה ומצביעה על הבנאדם שקודם צעק, הוא התקדם לעברנו עם מבט אדיש "שלום" אמר בקול עבה ולחץ להוריי את היד, הוא העביר את מבטו אליי, בוחן אותי כאילו בודק מאיזה חומר קורצתי ועם איזה חניכה יש לו עסק הפעם "את בטח עדן"אמר מושיט את היד לעברי ללחיצה, הבטתי בידו ואחכ בעיניו מבהירה שאני לא הולכת ללחוץ את ידו. "עדן" אמר אבי בקול מזהיר, נאנחתי בחוסר שביעות רצון והושטתי את היד ללחיצה "קשוחה הבת שלכם, אה?"מעיין מלמלה בצחקוקים מתוחים, הבטתי עליה במבט מתנשא והיא השתתקה. יריב רק הביט בי במבט קשוח ושתיקה "בואו ותיכנסו למשרד שלנו, נסביר לכם קצת למה בת שלכם נכנסת" פקד יריב והוביל אותנו אל תוך חדר מרווח שבתוכו היה שולחן חום ארוך, בצד אחד שני כיסאות מרופדים ובצידו השני שלושה כיסאות עץ, בצידו הימני של החדר הונחה ספה שחורה מעור וחלון גדול מעליה שהשקיף אל הגינה שבאמצע המבנה עם הזולה,מעיין סגרה את הוילון והיא ויריב התיישבו על הכיסאות, גם אבי ואימי התיישבו וכולם חיכו שאני יתיישב על מנת להתחיל, בחנתי את מעיין ויריב במבט נוקב והתיישבתי.
"יופי, קודם כל חשוב שתבינו שהילדה שלכם בידיים טובות, אתם יכולים להתקשר ולהגיע לכאן בכל זמן שתרצו"פתחה מעיין ופנתה להביט בי "חשוב שתביני שאנחנו תמיד פה בשבילך ועל כל דבר שאת צריכה את יכולה לפנות אלינו בכל זמן ובכל שעה, הבתים שלנו נצאים ממש פה כדי שנוכל להשגיח על החניכים 24 שעות ביממה"המשיכה מעיין והפנתה את מבטינו אל בתי קרקע הצנועים שראיתי קודם.
"עדן, כאן זה לא בבית, את רחוקה מההורים ויש פה חוקים, את צריכה להיות בשעה מסויימת בחדר, צריך לעשות ניקיון בחדרים והקבוצה בכל שבוע, ואנחנו בודקים אז אין מה לנסות להתחמק, יש בכל יום שיחת קבוצה, כולם כולל כולם חייבים להגיע, והכי חשוב אסור לך לצאת מהפנימייה בלי אישור! את על אחריותנו ואנחנו לא רוצים שיקרה לך כלום"יריב סוף סוף דיבר, מביט בי במבט חודר, הוא היה מאוד ברור, אפילו מעט מרתיע, היה לי ברור שהוא אחראי פה על המשמעת, 'טוב יריב אני הולכת לעצבן אותך הרבה' חשבתי.
"יש שאלות?"שאל יריב והעביר את המבט על כולנו "כן, איפה הבת שלי תעשה פה כביסה?"שאלה אימי "יש לנו פה מכונת כביסה, היא יכולה לכבס כל שבוע." הסבירה מעיין. "וכל כמה זמן היא תחזור הביתה?"אימי שאלה "זה מאוד תלוי, בדרך כלל היא חוזרת כל שבועיים לסופש, אבל לפעמים יש לנו תורניות כמו לכל קבוצה אז היא יכולה להישאר פה חודש או אפילו יותר" אמרה מעיין, הרמתי את מבטי אליה "תורנויות?!"שאלתי בספק "כן עדן, תורנויות, כל אחד מהחניכים עובד במשק-אורווה, חקלאות, רפת, חדר אוכל.."יריב ענה, גיחכתי בזלזול "אז אנחנו המשרתים שלכם? משתמשים בנו כדי לתחזק את הפנימייה?!"הרמתי את קולי, אימי הביטה בהלם ואבא שלי הוריד את ראשו מובך, יריב לא התרגש הוא חייך חיוך סגור ואמר"את יכולה לקרוא לזה איך שאת רוצה, מה שחשוב זה שזה מטלות ותצטרכי לעשות את זה" "לאן הבאתם אותי?! אתם יכולים לקחת אותי כבר עכשיו הביתה כי אני לא עושה שום מטלות! בחיים לא עשיתי ואני בחיים לא יעשה."צעקתי על הוריי "עדן תורידי את הטון" אבא הזהיר "שום תורידי את הטון, אתם פשוט סדיסטים! רוצים שהבת שלכם תסבול, מצידי תשאירו אותי בבית כלואה כמו בבית כלא, לא יוצאת החוצה והחברים שלי לא יכנסו פנימה, אבל מטלות אני לא עושה ובטח שאני לא מנקה"צרחתי קמה מהכיסא יוצאת מהמשרד וטורקת את הדלת מאחוריי.