ללמוד לחיות מחדש פרק 1+2

החלקתי את הקצווה האחרונה בשיערי הצבוע לבלונדיני והנחתי את המחליק על הרצפה, סידרתי את העגיל באף והבטתי מבט אחרון במראה.
לבשתי טייץ כחול כהה וחולצת T לבנה בעלת סמל הבית ספר שלי "יחידים" ועל רגליי היו נעלי פלדיום חדשות ומצוחצחות. הבטתי בפניי בוחנת את האיפור שוב, הייתי מכוסה במייק-אפ נוזלי, גוון אחד כהה מגוון העור שלי, אכן כן ניסיתי להסתיר את היותי לבנה כסיד ומכיוון שאימי חוששת ממכונות השיזוף ומהסכנות הבריאותיות העלולות להיגרם מהן, היא אסרה עליי בתכלית האיסור ללכת אליהן וכל מה שנשאר לי זה להשתמש במייק אפ כהה יותר. עיפרון שחור מסגר את עיניי ושני שכבות של מסקרה היו מרוחות על ריסיי, האודם האדום כדם ששמתי גרם לשפתיי להיראות אפילו יותר גדולות ממה שהם כבר היו.
"עדן, רדי מיד לאכול ואני נשבעת לך שאם תאחרי גם הפעם לבית-ספר אני מחרימה לך את המרצדס החדשה ומצידי תסתובבי כל היום באוטובוסים!!"אימי צעקה מהקומה הראשונה, גלגלתי את עיניי לקחתי את התיק לימוד וירדתי.
"את לא צריכה לצעוק את יודעת"אמרתי באדישות שאני יודעת שגורמת לאימי להשתגע , היא נעצה בי מבט חודר וזרקה לעברי שקית בורקסים והלכה לשטוף כלים. "בורקסים?! את יודעת כמה קלוריות יש בזה?!"נזפתי באימי, היא הסתובבה ונעצה בי מבט ממושך בשתיקה רועמת. "אני נראית לך משרתת שלך? לא נאה לך תישארי רעבה"היא אמרה בשלווה וסובבה את הראש בחזרה לכיור, נהמתי "מה את עושה פה בכלל את לא אמורה להיות בעבודה שלך?! ואיפה איריס? היא יודעת מה אני אוכלת טוב יותר ממה שאת יודעת ואת אמא שלי!" עקצתי, היא קפאה במקום "לקחתי ימי חופש, איריס חולה והפינוקים שלך נמאסו עליי את תאכלי מה שיש ונגמר" היא אמרה ונעלמה לתוך חדרה. העפתי את האוכל ממני בכעס, קמתי לקחתי כוס קפה ויצאתי.

ג'יפ שחור עצר בשביל הגישה לבית שלי והחלון נפתח, תום שהיה עטור במשקפי שמש היוקרתיות שלו שלח אליי חצי חיוך וסימן לי להיכנס, נכנסתי פנימה מדביקה נשיקה לשפתיו והוא התחיל לנסוע.
"אתה מאמין שלא אכלתי כלום הבוקר??"אמרתי "מה חדש?" שאל "חה מצחיק, אמא שלי החליטה לקחת חופש מעבודה ולנסות להחליף את איריס, היא נתנה לי בורקסים, בורקסים!! ממתי אני אוכלת בורקסים?!"התלוננתי בפניו "יש את השידור של המשחק כדורגל הערב אז אני לא בא אלייך " הודיע "מה שתגיד, אתה מקשיב לי בכלל?!" "כן, כן מקשיב"מלמל ועשה פנייה חדה לכיוון החנייה של הבית ספר, יצאתי בכעס ממכוניתו וטרקתי את הדלת "היי מה יש לך?! זה אוטו חדש!"צעק, גלגלתי עיניים מסובבת את הגב אליו וממשיכה ללכת לכיוון הבית ספר בקושי הצלחתי לעשות שלושה צעדים והוא אחז בידי מצמיד אותי אליו "אל תתחילי שוב"הוא אמר ועשיתי פרצוף של כלבלב עצוב "אתה אף פעם לא מקשיב לי"התלוננתי בקול ילדותי, הוא אחז בפניי וקירב את ראשי אל אליו "אני כן יפה שלי, את יודעת מה אני אקנה לך עכשיו סלט מהקיוסק כדי שלא תישארי רעבה" לחש בקול רך"לא, אני לא אוהבת את הסלט בקיוסק" אמרתי בקול של ילדה קטנה, הוא צחק "אז איפה את רוצה לאכול?" "תביא לי מהחנות ליד הבית של שרון" אמרתי בקול מתחנחן, הוא צמצם את עיניו והביט בי לכמה שניות במבט לא מרוצה "זה חצי שעה נסיעה! ואני בחיים לא אצא מהתור שמה"אמר "אבל, אבל.. אני רעבה"אמרתי ונישקתי את צווארו ממלמלת בבקשה אחרי כל נשיקה, הוא עצם את עיניו מבין מה מחכה לו אם יעשה כבקשתי, הוא נאנח"את הורגת אותי"אמר בתבוסה, חייכתי מרוצה "תודה!"אמרתי ובאתי ללכת אך הוא משך אותי אליו שוב "לאן את חושבת שאת הולכת?"שאל בקול מתגרה והדביק נשיקה פראית לשפתיי, התנתקתי ממנו והבטתי בעיניו הרעבות, "קודם סלט"אמרתי בקול מתגרה ונתתי לו נשיקה קטנה מסתובבת ומתקדמת לבית ספר, שלחתי מבט אחרון אחורה תופסת אותו מביט לי על הישבן ונושך שפתיים, סובבתי את הראש בחזרה קדימה וצחקתי"תמהר, שלא תאחר לשיעור!"צעקתי אליו ונכנסתי לבית ספר.

פרק 2 —

"היית צריכה להגיש את העבודה היום, רותם."אמרה המורה לביולוגיה בארסיות לחברתי הטובה שישבה לידי, היא הביטה במורה בשיעמום"בסדר, אני יגיש מתישהו"אמרה בקול מתמרח, הפנים של המורה התעוותו בזעף"לא לא לא, אל תגישי בכלל כי את מקבלת אפס!"אמרה המורה"אין בעיה"אמרה רותם והצלצול קטע את השיעור. כל הכיתה נהרה החוצה להפסקה"טוב אני עפתי הביתה מאמי"הודיעה רותם "אם תמשיכי להבריז ככה לא יהיה לך כבר ממה להבריז כי יסלקו אותך" אמרתי לרותם דוחסת את הספרי לימוד לתיק "בשביל זה יש כסף"אמרה כמובן מאליו, גיחכתי"כן אה, טוב יאללה בואי נעוף"אמרתי, מחליטה גם להבריז יצאנו מהכיתה בדיוק שתום בא ממולנו "אתה מסיע אותי הביתה" הודעתי לו "לא, אני נשאר עד לסוף היום, יש לי מבחן חשוב מחר" אמר אוחז במותניי, שלחתי לו מבט רצחני"לא הבאתי את האוטו, איך ניראלך שאני יחזור?!"שאלתי"אני לא מבינה למה ההורים שלך קנו לך אוטו אם את בכלל לא נוסעת בו?"רותם שאלה "בשביל פעמים שתום לא יוכל להסיע אותי" חייכתי "טוב אז עכשיו אני לא יכול"אמר, והחיוך נמחה מפי, הזזתי אותו ממני מתכוננת לריב"אני יסיע אותך מפונקת"רותם גיגלה עיניים "לפחות יש חברה אמיתית אחת פה"עקצתי אותו מבטי לא יורד מעיניו "טוב אין לי כוח אלייך עכשיו, אני עף לאכול"אמר ועקף אותי, פי נפער כולי דרוכה ומוכנה לצרוח עליו,"שלא תעזי לעשות לי עוד פעם את הפאדיחות האלה"אמרה רותם ומשכה אותי משם אל מחוץ לבית ספר.

הגעתי הביתה מסתגרת בחדרי ומתכתבת בפלאפון, כשאמא שלי פתאום התקשרה "הלו" עניתי "את בבית?" "כן, למה?" שאלתי "יופי, אני ואבא בדרך, תישארי יש לנו שיחה" אמרה וניתקה, כיווצתי את הגבות, שיחה? מה כבר עשיתי, אולי המורה התקשרה והודיעה להם שהברזתי, אבל הרהוריי פסקו במהירות וחזרתי להתעסק בפלאפון.
לאחר חצי שעה בערך הוריי קראו לי לסלון. "מה?"שאלתי קצרות מתיישבת על הספה ולא מרימה את המבט מהפלאפון "תעזבי את הפלאפון"אמא אמרה"אני מקשיבה" אמרתי "עדן תעזבי את הפלאפון עכשיו"אבא אמר, הנחתי לצידי את הפלאפון, מרימה אליהם מבט אבא הביט לכל מקום מאשר עליי ולאמא הופיע קמט במצח, זה קורה לה שהיא שוקלת ומחשבת דברים יותר מידי "אני ואבא דיברנו והגענו ביחד להחלטה"פתחה בדבריה, הנהנתי משועממת"עדן, את נורא מפונקת, את מבריזה כמעט מכל שיעור, את לא עובדת, לא אכפת לך מאף אחד חוץ מעצמך ואני מתחילה לדאוג שאולי נכשלנו בחינוך שלך, אולי פינקנו אותך יותר מידי, כשהייתי בגילך.." "אולי תגיעי לפואנטה"קטעתי אותה בחוסר סבלנות היא השתתקה וקפאה במקום, "איציק"מלמלה הוא הנהן ונתן לי מכתב, הבטתי במכתב, ואז בו, ואז שוב במכתב "מה זה?"שאלתי"תפתחי"אמא אמרה הרמתי את המכתב מביטה בו ובוחנת, פתחתי אותו 'פנימיית עץ הזהב' המילים הראשונות נגלו לעיניי, המשכתי לקרוא
'עדן אדיר,
אנחנו שמחים לבשר לך שהתקבלת ל'פנימיית עץ הזהב' הנך מוזמנת להגיע בחודש הקרוב לבית החדש שלך, הציוד הנדרש..' "מה קורה פה??" נזעקתי, קמה מהספה בחדות פוערת את עיניי "אנחנו חושבים שזה ההחלטה הכי נכונה בשבילך כרגע"אבא אמר" לא, אתם טועים, אני לא עוברת לשום פנימייה, תשכחו מזה! אתם איבדתם את זה לגמרי"צעקתי מעיפה את המכתב, מפנה להוריי את הגב ועולה במדרגות במהירות"עדן, אין לך ברירה, השבוע את עוזבת"צעקה אליי אימי. לא, זה לא יכול להיות, אני לא עוזבת לשום מקום!