ללכת

נפגשנו לגמרי במקרה, לא ציפיתי שכך הדברים יהיו להם, זורמים, מיוחדים ופורחים.
אף אחד לא גילה לי איך זה להרגיש דבר מה כלפי מישהו אחר בפן הזוגי, זה חדש לי כמו שפה זרה המושמעת באוזן.
אתה זורם לי בתוך העורקים בצורה הכי רכה שיכולתי לדמיין, ואמנם אנחנו רחוקים עכשיו פיזית, אני מרגישה אותך בכל מיני צורות בזמנים שונים במשך היום. ככה זה לאהוב? ללמוד מתי הצד השני כועס, נרגש, חרד, רגוע או מאושר, ולדעת לפרש ולקבל כל אחד מהמצבים האלה?

ואז באה הסערה שאף אחד לא ציפה לה. אני נטרפת סערה של חוסר וודאות לגבי עצמי, ולגבי כל מה שמתרחש סביבי בכלל. אני לא יודעת אם אני מוכנה לכל הסערה הזאת, ואם אני מוכנה לתת מהאני העצמי שלי חלק למישהו אחר. ואם הוא יטמון את החלק הזה במקום כלשהו, וידרוך עליו באחד הימים בלי שאשים לב? ואז חלק ממני יישבר לעד.

האופטימיות נלחמת בחוסר האמונה באחר, הן מנהלות בתוכי מלחמה, ואני עדיין לא יכולה להעלות בדעתי מי תנצח. אני נכנסת בתוך עצמי ונעלמת, מנסה לבכות במטרה להיפטר מכל החרכים שדרכם חדרו פעם רוע וכאב.

הבטח לי שנלך לאט בדרך שלנו, הרי אין זה משנה מתי נגיע ליעד.