אקונקס – פרק 2

סופי חזרה לעבודה ואני נשארתי לבד. כמו תמיד.
קמתי מהמיטה והבטתי דרך חלון אל היער הירוק והסבוך, רק מחכה לרגע בו אוכל שוב לרוץ בין העצים, להריח את ריח האדמה הלחה והעלים המרקיבים, לרוץ בחופשיות ולתת לרוח לנשוב על פניי ופשוט לחיות את החיים שתמיד רציתי.
מאז שהגנבים האלה נכנסו דרך הפרצה הקטנה בחומה, אותה פרצה שאפשרה לי לצאת החוצה, השמירה סביב החומות הוגברה, הפרצה נאטמה והכל הפך ליותר מדי קשה. זאת הייתה נקודת המפלט היחידה שלי, הבריחה שלי מהמציאות.
הרמתי את מבטי אל האופק, מעבר לעצים התנשא לו הר אקונקס המרשים, ביתם של חברי 'אקו' והמקום שזכה לתואר הבית השני שלי. 'אקו' הוא ארגון לוחם, ארגון רודף צדק, שנקרא על שמו של ההר הגבוה ביותר באקסינג. הארגון פועל ברחבי המדינה ומגן על האזרחים במקרים בהם צבא המלוכה לא מספיק ותאמינו לי, יש המון מקרים כאלה.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שלי בתור חברה בארגון כאילו זה קרה אתמול.
כל זיכרון בפעולות שלנו מעלה בי חיוך, תחושה של גאווה שלעולם לא אחליף בעד שום דבר אחר בעולם.
במקום להיות איתם עכשיו, אני כל היום סגורה פה לבד, מדברת עם עוזרי הבית מדי פעם ,אבל בעיקר עם הקירות. ב'אקו' הדעה שלי באמת שווה משהו, לא כמו בארמון בו הקול שלי נבלע בין קולותיהם של הוריי.
הערב אני חוזרת לשם, נמאס לי לשמוע על כל הפעילויות שהם עושים דרך מכשיר הקשר, אני רוצה לעשות אותם בעצמי. אני רוצה להרגיש את האדרנלין זורם בעורקיי, להילחם על הדברים שאני מאמינה בהם, לשם אני שייכת, שם אני רוצה להיות.

"אני חייבת למצוא דרך לצאת מפה" לחשתי לעצמי, "הם מחכים לי".
פתחתי את הארון והבטתי בכל הבגדים, "אסור לך לקחת בגדים לבד" מלמלתי לעצמי בקול מזלזל, לקחתי משם זוג מכנסיים שחורים ואת הקפוצ'ון האהוב עליי בצבע שחור ויצאתי מהחדר.
כרגיל אחד השומרים של אבא עמד שם והביט בי במבט לא מרוצה. "היי גורדון" מלמלתי לעברו ומיהרתי אל המדרגות, מתחמקת מעוד אחת מהשיחות האלה על כך שאני אמורה להיות ייצוגית וללבוש שמלה, כן בטח.
ירדתי במורד המדרגות אל קומת הקרקע, בדקתי שהשטח נקי מהורים ובצעדים קלילים יצאתי דרך הדלת האחורית אל החצר. בדרך כלל לא אכפת להורים שלי מה אני עושה בשעות הפנאי, המדינה מעסיקה אותם דיי והותר. אבל כשזה מגיע לכך שאני נראית כמו עוד אחת מעוזרי הבית הם מאבדים את העשתונות ועדיף שלא היו רואים אותי ככה.
רצתי לאורך החומות שמקיפות את הגן, מחפשת איזושהי פרצה נוספת שאוכל דרכה לצאת.
הסיכוי היה קלוש, בזמן האחרון החומות נבדקות באופן יסודי, אחרי מה שקרה אף אחד לא מוכן להסתכן.
לבסוף, אחרי הליכה ממושכת לאורך החומות התייאשתי ונשכבתי על הדשא הרך כשידיי פרוסות לצדדים. הבטתי בשמים הריקים מעננים, מרגישה כל כך צמאה לחופש, איך אוכל לצאת מפה?
הבטתי שוב בחומת הלבנים הגבוהה, מפעילה כל שריר במוחי כדי לנסות ולמצוא פתרון.
אם אני לא יכולה לעבוד דרך החומה, אולי אוכל לעבור מעליה?
קמתי במהירות והנחתי את ידי על חומת הלבנים הקרה, זיהיתי פה ושם לבנים בולטות וידעתי שאוכל להיעזר בהן כדי להעלות. ההרגשה הייתה מרוממת, יש סיכוי ממשי שאוכל לצאת מפה עוד הערב.
הבטתי על מהבסיס על לקצה, היא גבוהה מאוד, אם אטפס, בקלות יוכלו לראות אותי.
למזלי, באקסינג ישנה מסורת שאחרי כל מוות של בן מלוכה שותלים עץ בחצר הארמון כזכר לאותו אדם, ולכל משפחת מלוכה מאז הקמתה של אקסינג יש את ה"יער" הפרטי שלה, מן פינה כזאת שבה מרוכזים כל העצים לזכר המשפחה.
ומכיוון ששושלת המלוכה של המשפחה שלי היא הארוכה ביותר, ה"יער" שלנו הוא הגדול והמכובד ביותר ולשם היו מועדות פניי, אין סיכוי שיבחינו בי מטפסת שם.
בחנתי את האזור כדי לראות שאין אף אחד בעקבותיי והתחלתי לטפס. רגל אחת אחרי השנייה, באטיות ובזהירות עליתי עוד ועוד עד שהגעתי לראש החומה. הבטתי למטה אל הקרקע "המשפחה שלי עזרה לי לברוח", צחקקתי לעצמי והבטתי אל הצד השני של החומה,
נשמתי את האוויר הצח, "סוף סוף אני חוזרת הביתה".