ללא מעצורים-פרק 19

"לורן ההינומה!" צעקתי בהיסטריה.
היום אני מתחתנת, כולם פה בלחץ אטומי. הפרחים שרציתי לא הגיעו, ההינומה נעלמה, כולם מעצבנים אותי ועוד שנייה אני רוצחת את המאפרת!
"קרוליין, מצאתי!" שמעתי את הקול של לורן.
נשמתי לרווחה. ההינומה נמצאה, בעיה אחת פחות.
אז כן, היום אני מתחתנת עם בחיר ליבי. כן כן אני ואלעד מתחתנים. אני עדיין זוכרת את היום הראשון שהגעתי לבית שלו והיינו חתול ועכבר.
את העקיצות שלנו,את הריבים,את הקנאה,והכי חשוב את הנשיקה באותו יום אחרי הריב שלנו אחרי אותו יום הפכו להיות ביחד.
מי היה מאמין שאני אתחתן איתו?!
עברו שנתיים מאז שנהפכו לזוג,לפני שלושה חודשים הוא הציע לי נישואים.

————————————————————————
שבוע,הוא כבר פאקינג שבוע במשימה,אני הולכת להשתגע מהלא נודע הזה,אם הוא חיי,אם הכל בסדר איתו,אני לא יכולה יותר עם החוסר ידע הזה אני צריכה לשמוע את הקול שלו,להרגיש את המגע שלו,להיות איתו.
"קרוליין" חיים ניכנס לחדר שלי בדרמתיות.
"מה קרה?" שאלתי בלחץ.
"אני מציע שתישבי" אמר והושיב אותי על המיטה.
"נו חיים מה קרה?" צעקתי,הלב שלי היה על 200 מלחץ.
"אלעד הוא.." התחיל להגיד ונעצר.
"מה קרה לו?" שאלתי בצעקה וקפצתי במקום.
"הוא היה במשימה עם עמית,וחטפו אותו,כולם יצאו לחפש אותו" אמר,הרגשתי שהלב שלי נעצר כששמעתי את זה.
"מה נחטף? איך נחטף?" שאלתי והדמעות התחילו לצאת.
"מצאתי מיקום שרוב הסיכוים הוא שם" אמר.
"תביאי לי את המיקום" אמרתי מהר,הוא הסביר לי איפה זה נימצא,לקחתי את האקדח ויצאתי מהבית.
לא עיניין אותי שום דבר,רק למצוא אותו.
הגעתי למיקום שהוא נתן לי זה היה ביניין נטוש כזה,נכנסתי לביניין וירדתי למרתף.
נשמתי כמה נשימות עמוקות ושברתי את הדלת.
"איפה הוא?" שאלתי.
כולם היו שם בפנים מחייכים,הכל היה מלא בבלונים של לבבות כאלה והתחילה להתנגן מוזיקה,פתאום ראיתי את אלעד עובר בין כולם ונעמד מולי .
"חיים שלי" אמרתי בבכי וקפצתי עליו בחיבוק.
"יפה שלי" מלמל ונישק אותי.
"מטומטם אחד דאגתי לך חשבתי שאתה מת" צעקתי עליו והתחלתי להרביץ לו.רגע מה כולם עושים פה?!
"אושר שלי" התחיל לדבר.
"אהובה שלי,אתמול היינו אמורים לחגוג שנתיים ביחד ואני יודע שאת מתה להרוג אותי כי לא הייתי באותו יום,אני רוצה להודות לך על שנתיים מדהימות מלאות באהבה.
מהרגע שנכנסת לחיים שלי גרמת לי לשמחה,את הסיבה לחיים שלי,הסיבה לחיוך שלי,הסיבה לרצון לקום בבוקר,הסיבה לאושר שלי.
אין מישהי בעולם הזה שאני אוהב יותר ממך,את האהבה של החיים שלי,האהבה הראשונה וגם האחרונה,את לימדת אותי מזה אהבה,מזה לקנא כי גבר מתקרב לאישה שלך,מזה הפחד המטורף לאבד את הבנאדם שהכי חשוב לך,את הכל את.
את חלק ממני,חלק בלתי ניפרד מהיום יום שלי את האישה של חיי והאמא של הילדים שיהיו לנו.
וכל מה שאמרתי עכשיו לא משתווה לכמות האהבה שיש לי עליך ומה את בישבילי" אמר,כל הנאום שתקתי,הייתי קפואה הלב שלי דפק בעוצמה,פעם ראשונה שהוא מפגין כזאת אהבה,בחיים שלי לא התרגשתי כמו שעכשיו,בכיתי וחיבקתי אותו חזק,כמה שאני אוהבת את הבנאדם הזה.
"אני אוהבת אותך אהוב שלי" אמרתי מחבקת אותו חזק.
"קטנה שלי" אמר והתרחק,הוא לקחת מעמית זר פרחים והתקרב עלי שוב.
"זה בישבילך" אמר והביא לי את הזר,אבל ורד אחר מפלסטיק השאיר לעצמו.
"אני לא מאמינה" מלמלתי בהלם כשהוא כרע ברך.ופתח את הורד,הייתה שם טבעת מזהב עדינה עם יהלום קטן ועדין.
"נסיכה שלי,התינשאי לי?" שאל,התחלתי לבכות כמו משוגעת וככה גם כל הבנות שהיו במקום.
"זאת שאלה בכלל?" אמרתי בהלם.
"ברור" צעקתי,וכולם התחילו לצעוק בשמחה.
הוא שם לי את הטבעת על האצבע ונעמד.
"אני אוהבת אותך הכי בעולם" אמרתי וחיבקתי אותו.
"אני אוהב אותך אישה שלי" אמר ונישק אותי.
——————————————————————————————————–

חייכתי שנזכרתי בזה.
החיוך ירד איך שראיתי את המאפרת האהבלה הזאת.
כל דקה ממלמלת משהו על משפחות פשע.
היא איפרה אותי באיפור מעושן, צבע אפור כהה, איילינר כנף, ושפתון וורדרד כזה.
הספר עשה לי תסרוקת מדהימה, בייביליס בכל השיער ותקע פרחים לבנים בשיער התואמים לזר שלי.
חייכתי, זה היום שלי ואף אחד, אבל אף אחד לא יוריד לי את החיוך.

"קרוליין, הגיע הזמן להתלבש" אמרה לי התופרת והקימה אותי מכיסא המניקור.
נכנסתי לתא כדי להתלבש. התופרת סגרה לי את הריץ רץ מאחור.
יצאתי מהתא הלבשה. הסתכלתי על התוצאה, האיפור, השיער, השמלה, ההינומה והחיוך שלי.
זה היה מדהים.
"וואו" יובל ולורן אמרו ביחד.
"באמת? אהבתן? אלעד יאהב?" שאלתי בלחץ.
"את מדהימה קרוליין, אחת הכלות היפות שהיו לנו כאן" התופרת חייכה אלי.
כולי הייתי על רטט, חיכיתי לרגע שאלעד יבוא לקחת אותי מהסלון, חיכיתי לרגע שאני אהיה מתחת לחופה, נשואה לו.
קול של צפצוף נשמע, נכנסתי מהר לתא, כדי לצאת בהפתעה.
"נו, איפה היא?" שמעתי את הקול של אלעד.
"נו לורן, עוד חצי שעה החתונה, איפה היא?" שמעתי את אלעד עצבני.
הווילון נפתח, הרמתי את הראש.

"וואו" הוא אמר והעיניים שלו נצצו.
"וואו, אתה בעצמך" חייכתי שראיתי אותו לבוש בטוקסידו שחור.
"את מדהימה" הוא התקרב אליי, הביט לי בעיניים והעביר חתיכה קטנה משיערי אל מאחורי האוזן.
"תרגישי את הלב שלי" לחש ושם לי את היד על הלב שלו.הוא דפק במהירות.
"את מבינה מה את גורמת לי כשאני רואה אותך ועוד בשמלת כלה" אמר ושם ידיים על מותני.
"אני אוהבת אותך" אמרתי בחיוך וכרתי את ידיי סביב צווארו.
"אני יותר" אמר והתקרב לנשק אותי.
"הלו בלי נשיקות עכשיו אתה תמרח לה את האיפור" אמרה המאפרת והפרידה בינינו,כבר אמרתי שהיא באה לי לא טוב בעין?!
"בואו נצא" אמרה יובל וכולנו יצאנו מהסלון כלות.

והינה אני כבר עומדת מתחת לחופה,עם הגבר שעוד שניה הופך לבעלי.
"אני מסכים" אמר מחייך והסתכל לתוך עניי. אחרי שניה כבר שמעתי כוס נישברת.
ואחרי עוד שניה הטבעות כבר היו על האצבעות שלנו,הכל קרה כלכך מהר.
"החתן ראשי לנשק את הכלה" הרב אמר,הוא התקרב עלי והזיז את ההינומה מראשי.
תוך שניה מצאתי את עצמי בין ידיו,ואת השפתיים שלו מונחות על שלי,הכל קרה כלכך מהר,לפני שניה הייתי מאורסת ועכשיו אני כבר נשואה.
אני רוצה להקפיא את הרגע הזה, שישמר לי לכל החיים לא לשכוח אותו.
שמעתי קולות שמחה מהאולם,מהחברים והמשפחה.
"אני אוהב אותך אישה שלי" אמר כשהתנתקנו,והצמיד את המצח שלי לשלו.
"אני אוהבת אותך בעלי" אמרתי בחיוך.
"תיזרקי את הזר" אמר מעיר אותי מהמחשבות.
התקדמתי לאמצע,ראיתי את כל הבנות כבר מחכות שאני יזרוק הסתובבתי עם גבי אליהן,ספרתי בלב עד שלוש וזרקתי.
"יש" שמעתי צעקה הסתובבתי וראיתי שיובל תפסה את הזר.
"מזל טוב" כולם צעקו וקפצו עלי ועל אלעד בחיבוקים.
"אחותי נשואה" אמרה יובל וחיבקה אותי.
"בקרוב אצלך" אמרתי בחיוך.
"מקווה" אמרה והסתכלה בחולמניות על אלי,כן הם עדיין ביחד.
אחרי כל האיחולים והברכות,הגיע הזמן של הסלואו שלנו.
נעמדו באמצע,הוא כרך את ידיו סביב מותני,ואני כרכתי את ידי סביב צווארו.
רקדנו,הסתכלתי לתוך עינייו,הרגשתי כאילו זה רק אני והוא שכחתי בכלל מכל מי שנמצא באולם.
"אני אוהבת אותך" אמרתי כבר לקראת סוף הריקוד.
"אני יותר אהבה שלי" אמר ונישק אותי.
אז כן,מרגע זה אני נשואה,ואני יכולה להגיד שאני האישה הכי מאושרת בעולם.