ללא מעצורים-פרק 13

"לילה טוב" אמרתי,נתתי לו נשיקה קטנה על השפתיים והלכתי לכיוון הבית.
נכנסתי לאחוזה,עליתי לחדר ונשכבתי במיטה מעבירה יד על השפתיים,אני לא מאמינה שזה קרה,התאהבתי!

"תירגעי כבר" צעקה לורן.
"לא יכולה" אמרתי ממשיכה להסתובב במעגלים בחדר.
"די" אמרה ומשכה אותי לישיבה.
"ואם קרה לו משהו?" שאלתי דואגת,עברו יומיים מהפגישה עם אדיר,ועד היום הוא לא התקשר,החלטתי להוריד מהאגו ושלחתי אתמול הודעה והוא לא ענה לי.
"אני עדיין לא מאמינה שהתאהבת באויב" אמרה באכזבה.
"שקט,לא כולם צריכים לדעת על זה" אמרתי משתיקה אותה,היא היחידה שיודעת שאני אוהבת אותו.
"אלעד התחרפן מזה שיצאת איתו" אמרה.
"מה אכיפת לי אני במשימה שאף אחד חוץ ממך ומאבא שלך לא צריך לדעת עליה בינתיים" אמרתי.
"אני סותמת" אמרה ועשה כאילו סוגרת את הפה עם מפתח.
"אוף איתו למה הוא לא מתקשר" צעקתי בעצים.
"אני מקווה בישבילו שיש סיבה טובה לזה ושקרה לו משהו" אמרתי.
"אחרת אני כבר ידאג שיקרה לו משהו" אמרתי בעצבים היא צחקה.

נקודת מבט של אלעד:
"זה ניראלך הגיוני שהיא יוצאת עם אויב?" צעקתי על אבא שלי.
"כן היא ילדה גדולה מותר לה לצאת עם מי שהיא רוצה" אמר ברוגע,רק אני לא מצליח להבין מה עבר לה בראש שהיא התחילה לצאת איתו?!
"אבל זה אויב" צעקתי.
"אויב שלך" תיקן אותי,אבא שלי בסכסוך רק עם שלום אבא של אדיר.
"לעזאזל איתכם" צעקתי ויצאתי מהמשרד בטריקת דלת.
אני חייב להפריד ביניהם,אף אחד מהעסק שלי לא יצא עם אויב!
'ימים יגידו אם געגוע יתגנב..' שמעתי צלצול של פאלפון,אבל זה לא היה שלי,ואז קלטתי על השולחן את הפלאפון של קרוליין.
על הצג רשום 'אדיר שלי3>'.מה?! הם ביחד?
'הלו' אמרתי כשעניתי לפאלפון,מה אכיפת לי מהפרטיות שלה אם היא יוצאת איתו.
'מיזה?' שאל ישר חושד.
'מי אתה?' שאלתי.
'איפה חברה שלי?' שאל בלחץ,חברה שלו?!
'אתה מתכוון לקרוליין?' המשכתי לשגע אותו.
'כן איפה היא?' שאל,וניתקתי.
קרוליין בידיוק ירדה במדרגות ואז הסתכלה עלי.
"למה הפאלפון שלי אצלך?" שאלה חושדת.
"סתם,דברתי עם החבר החמוד שלך" אמרתי עוקץ אותה.
"הוא התקשר?" קפצה ורצה עלי.
"למה ענית דפוק אחד" צעקה ולקחה לי את האייפון.
"אתם ביחד?" שאלתי.
"לא עיניינך" ענתה ורצה לחדר,כוסאמק!
אני כבר לא יודע אם אני כועס מזה שהיא יוצאת עם אויב,או מזה שאני מקנא.

נקודת מבט של קרוליין:
"לורןן" צעקתי וקפצתי על המיטה שלה.
"מה קרה?" שאלנה בלחץ.
"הוא התקשר" אמרתי.
"מפגרת חשבתי קרה משהו" אמר וזרקה עלי כרית.
"ואח שלך הדפוק ענה לו" אמרתי.
"אוי לא תקווי שהוא לא זיהה את הקול שלו" אמרה.
"אני מקווה בישביל אח שלך שלא" אמרתי בעצבים.
"לחזור עליו?" שאלתי.
"תשלחי לו הודעה" אמרה.וככה עשיתי.
'מה רצית?' שלחתי הודעה ואחרי שניה הוא התקשר.הלכתי לחדר ועניתי.
"מה?" שאלתי באדישות.
"מה?! אני מתקשר ואת שואל תאותי מה?" שאל לא מבין.
"מה אתה רוצה? יותר טוב?" שאלתי ביובש,אני כועסת עליו כי הוא נעלם יומיים.
"התקשרתי וענה לי גבר" אמר.
"אחלה" עניתי ביובש.
"מי זה היה?" שאל ויכולתי לשמוע שהוא עצבני.
"בן אדם" אמרתי.
"קרוליין" אמר עצבני.
"עוד חצי שעה תיהיה בפארק" אמר וניתק.
נו באמת,עכשיו להתארגן? אין לי כוח!
לא היה לי כוח להתגנדר אם הוא רוצה אותי הוא יאהב אותי גם מכוערת.
לבשתי טייץ שחור,גופיה לבנה,ומעל ג'קט אדידס מנומר וכפכפים.
לא היה לי כוח להתאפר פשוט שמתי מסקרה,השארתי שיער פזור לקחתי את האייפון ויצאתי מהבית.
הלכתי לפארק,ראיתי אותו כבר מרחוק יושב על ספסל ומעשן כמו קיטור,הייתי כלכך עצבנית וכועסת עליו,ובו זמנית דאגתי לו כמו מטורפת קיצור רציתי להרוג אותו.
יופי בגללו גם שכחתי לקחת את האקדח!

"יפה שלי" אמר בחיוך כששם לב עלי בא לחבק אותי.
"חתיכת מטומטם איפה היית יומיים?! לא ענית לי על ההודעות,דאגתי לך כמו מטורפת" צעקתי בתיסכול והרבצתי לו בחזה.
"ששש די" אמר מחבק אותי חזק.
"לא דיי ממש לא דיי חשבתי קרה לך משהו" אמרתי וכבר הפסקתי להרביץ,פשוט קברתי את הראש בחזה שלו.
"חיים שלי יצאתי למשימה" אמר מושיב אותי עליו.
"ולא יכולת להודיע לפני?" שאלתי כועסת.
"לא רק אחרי משימה אני יכול לדבר עליה" אמר מנסה להרגיע אותי.
"מפגר אני שונאת אותך" אמרתי ושילבתי ידיים כמו ילדה קטנה.
"די קטנה שלי אני מצטער" אמר תופס בפני.
"יומיים אני לא ישנה בגללך בגלל שאני דואגת" המשכתי בשלי.
"אני מצטער אני מבטיח שזה לא יקרה יותר" אמר מצמיד את המצח שלו לשלי.
"אני אוהב אותך קטנה" אמר כששם לב שנרגעתי קצת ונישק אותי.
"בחיים אל תעשה לי את זה יותר" אמרתי כשהתנתקנו ושמתי את הראש על הכתף שלו מחבקת אותו חזק מפחדת שיעלם לי שוב.
"מבטיח" אמר מנשק את ראשי.

"ולעיניין אחר" אמר והרים את הראש שלי כדי שאני יסתכל עליו.
"מי זה היה מי שענה לי?" שאל.
"מאהב" אמרתי בכוונה לעצבן אותו.
"קרוליין" אמר עצבני.
"מה? אני אומרת לך את האמת" אמרתי עם חיוך מתגרה.
"אל תשחקי איתי את המשחקים האלה אם את לא רוצה שהוא יהיה קבור מחר" אמר באיום.
"תירגע קנאי אחד,זה בן של חבר של אבא שלי" אמרתי.
"ומה הפאלפון שלך עשה אצלו?" שאל חושד לא מרפה.
שתקתי,לא כי לא ידעתי מה לענות פשוט לא רציתי שוב לעלות את הנושא של אבא שלי.
"למה את שותקת?" שאל כששם לב שאני לא מדברת.
"אני גרה אצלם בגלל זה הפאלפון היה אצלו" אמרתי מסתכלת בעיניו.
"מה? למה את גרה אצלם ולא בבית?" שאל לא מבין.
"אין לי אחד כזה" עניתי בגיחוך של מירמור.
"מזאת אומרת?" שאל דואג.
"אמא שלי מתה כשהייתי בת 6 ואבא שלי נפטר לו מזמן" הודתי.
"אז אני גרה עם חבר שלו" הסברתי.
"יפה שלי,למה לא סיפרת לי?" שאל בדאגה וחיבק אותי חזק.
"אתה לא צריך את הבעיות שלי על הראש" אמרתי,לרגע שכחתי שמישהו מהמשפחה שלו זה הרוצח.
"את עוברת לגור אצלי" קבע.
"מה?" שאלתי המומה.
"כן,סיפרתי להורים שלי עליך הם מתים כבר להכיר אותך" אמר בחיוך.
"לא אדיר לא ניראלי שזה מתאים" אמרתי.
"זה כן,עדיף שתגורי איתי ואני ידאג לך כל הזמן מאשר עם אחרים" אמר.
"שניה אני חוזר" אמר והלך לענות לפלאפון.
בינתיים שלחתי הודעה מהר לחיים סיפרתי לו מה שקרה,והוא אמר שזה מעולה כי ככה אני יוכל להשיג יותר מידע.
"נו אז את באה?" שאל,הנהנתי.
"יופי" אמר בחיוך ונישק אותי.