ליל ירח מלא 2 – פרק 2 [סתכלו על האירוניה שבשם…]

"דאמט. הוא חתיך." אמרת לקייל בעודי מביטה בילד שזוף, שיערו שחור, עייניו כחולות, שפתיו וורודות ומלאות.. והכי חשוב- ריח הדם שלו היה כ"כ מפתה. כמעט שנגסתי בו.
"תתרחקי ממנו. אנחנו לא רוצים צרות." אמר לי קייל בעודו מביט בהשתאות בחבורת האנושיים שהקיפו אותו.
קייל דלוק על איזה גיי אחד, בשם צ'אק. וצ'אק הסתובב מסביב לילד החדש בהתרגשות. ראיתי את זה בא. העינים של קייל נהפכו אדומות, "קייל. תירגע, אנחנו לא רוצים צרות."
לכל ערפד בעולם הזה, יש כוח אחד מיוחד, משלו.
לקייל למשל, יש יכולת לשלוט ברגשות ותכונות. זאת אומרת, שהוא יכול להתמקד בבן אדם, חיה, ערפד או כל יצור אחר ולקרוא בשם של תכונה או רגש, כמו 'כאב' והיצור יצרח בכאב. אותו דבר עם דיכאון, שמחה, עצב וכל אלה..
פחדתי שהוא יגרום כאב לילד החדש, שמשום מה נראה לי שנדלקתי עליו. איכס, על בן אנוש? אני לא מאמינה על עצמי..
אני? אני יכולה לקרוא מוחות. זאת אומרת, שאני יכולה להיכנס לתוך המוח, לגלות על מה חושבים ומי אתה. אני יכולה לגרום לך לקרוס, לבטל את מערכות המוח שלך. יש לי שליטה כמעט מלאה במוח שלך. אני יכולה לשנות את דרך החשיבה שלך, אני יכולה לגלות את האסטרטגיה שלך. אבל, יש דרך להימנע ממני. צריך ללמוד לבצר את המוח שלך, אבל כל הגנה אפשר לפרוץ, לא? תמיד יש פירצונת. ואני יודעת למצוא את הפירצונת.
אני יכולה לנסות לגלות בעזרת זה את השם שלך, השם האמיתי שלך.
לגלות שם, זה אומר, לגלות את הזהות של האדם ולמי שיודע את השם שלך- יכול לשלוט בך. יש יצורים שאפילו לא יודעים את השם שלהם, כי בשבל לדעת שם של מישהו, צריך לדעת מי אתה.
"קייל. די." אמרתי ודחפתי אותו אחורה, "קייל די!" צעקתי, ועכשיו כולם הסתכלו עלינו.
קייל מצמץ בהפתעה ויצא מהטראנס שהיה שקוע בו, "בואי." אמר ומשך אותי במסדרונות הריקים, החוצה.
"דאמ–" התחלתי לומר לפני שנמשכתי בגסות על ידי קייל, "אני תמיד אשנא אותך, קיילי."
כיניתי אותו בכינוי שהוא הכי שונא והוא, לעומתי, החטיף לי סטירונת.
הייתי נושכת אותו.
הלכנו במסדרונות הריקים ולפתע, אחד הקירים התפוצץ.
"אוח.. אני נשבעת לך, עם הם ימשיכו להטריד אותנו אני משתגעת." אמרתי לקייל בעודי מביטה בעוינות באנשי הזאב.
כן- לערפדים המושלמים שאתם מכירים יש אויבים מכוערים רצח.
הם התחילו לנהום לעברנו ואנחנו- התחלנו לרוץ.
" תצטרכי למחוק הרבה מוחות אחרי זה.. " צעק קייל בעוד אנחנו רצים.
( תפעילו את זה בשביל האווירה- http://www.youtube.com/watch?v=akhoI3k_CPs
מ- 1:24 שניות. למי שלא מצליח להעתיק שמתי את הקישור גם ברציתי להוסיף. תרדו לשם. )
יום שגרתי.
הילד החדש והחתיך נעמד מולי וחסם את דרכי, " מה לעזאזל קורה פה?" התחיל לשאול,
"ג'סי, אין לנו זמן לזה!" קייל צרח.
"דאמ." אחרי די הרבה זמן פשוט תפסתי את ידו של הבחור המסכן ואמרתי לו, "רוץ! פשוט רוץ!"
רצנו, והרגע הזה נראה מושלם. ראיתי אותו בהילוך איטי, נראה לי.
-עכשיו תדמיינו את זה.-
– לא, באמת תדמיינו את זה. לא להתעצל.-
הכל היה ממש מושלם, עד שאנשי הזאב הסופר-מגעילים-שעכשיו-אני-שונאת-אותם-לנצח פרצו לקיר שליד.
ו.. קייל נתקע בלוקר.

התוצאה של הסיבוך הזה הייתה שאני סוחבת את קיילי על הגב
~רואים, אפילו שהוא מעולף אני מצליחה לעצבן אותו. נראה לי, הוא מעולף..~
ובחור חתיך אחד אני גוררת על הרצפה בעוד אנשי זאב מריירים נוהמים מאחורי ומרסקים קירות.
כמה נחמד.