ליל ירח מלא – פרק 4

" פאפיז, בואו הנה." אמרתי וחשפתי את ניבי , זה הולך להיותר מעניין.
הם נשכבו על ארבע באיטיות ואחד מהם ,שנשאר עומד על שתיים, פילס את דרכו בינהם.
"הרר.. רעער !" נהם, ושלף את ציפורניו.
"כן . אני מבינה. היית ילד כאפות. סיפור עצוב." אמרתי לו ופרצתי בצחוק.
הוא חשף את שיניו ונבח משהו.
אנשי הזאב , כבר לא אנושיים. לא נשאר בהם טיפת אנושיות. הם לא יכולים לדבר. אולי בהתחלה.
בהתחלה- יש להם לפחות שלוש עשר שינויים. בעיקרון הם מפסיקים להשתנות רוב הפעמים ביום שישי, בגלל זה נוצר יום שישי השלוש עשר . שאנשי הזאב מפסיקים להשתנות, הם נתקעים בצורה המגעילה הזאת, ולא יכולים לחזור להיות אדם . יותר, לעולם. לא משנה כמה הם רוצים.
זאב מכוער ביותר התחיל לצעוד לעברי, על ארבע כמובן, ונהם בעצבנות.
"לך להתפגר." אמרתי לו .
שאר הזאבים הלכו אחריו והתחילו להקיף אותי, נתתי להם כמובן. המוח הגאוני שלי כבר חשב על תוכנית .
הם לא הפסיקו לנהום, ועייניהם האנושיות ננעצו בי. זה הדבר היחידי שמשאירים להם. עיינים.

"נו ? זהו ?" אמרתי כעבור דקות ספורות, הם נשארו מקובצים סביבי.
אתם בטח תוהים למה אני מדברת אליהם, אמרתי שהם לא מדברים, אבל הם כן מבינים מה אני אומרת. כמובן.
" אתם תשארו ככה כל היום, ילדי כאפות ? יש לי סידורים לעשות." אמרתי בקול רם והצבעתי על אחד מהם, הוא היה נראה קטן מאוד. כנראה ילדון.
" מתי הפסקת להשתנות? עם בכלל?" שאלתי. לא ציפיתי שיענה לי.
"עדיין לא הפסקתי." אמר בשקט והשפיל את מבטו.
ארשת תדהמה נחתה על פני, "הזבל האלו לא נתנו לך אפילו להפסיק להשתנות לפני ששלחו אותך למות? ממש בושה." אמרתי אליו, "עוד לא נתקלתי בכזה מקרה. אותך אני אשאיר בחיים." ואז הסתובבתי במקום וצרחתי, "יש פה עוד כאלו? עוד כאלו שלא סיימו להשתנות?"
לפחות שישה אנשי זאב התנוענעו בעצבנות ויצאו מהמעגל, אלי. אחד שחור הביט בי, " אני לא רוצה להפוך לאדם זאב. אני מפחד." עייניו התכולות הביטו בי, וזה פשוט שבר אותי מבפנים.
מי הופך ילדון לאדם זאב? ועוד שולח אותו למות לפני שסיים להשתנות? חארות.
"כל השאר? אתם מתים מבחינתי." אמרתי והתחלתי להשתגע.
שיספתי, דקרתי, נשכתי, בעטתי, איגרפתי. כל מה שאפשר. הרגתי אנשי זאב על ימין ועל שמאל.

הבטתי בשדה הקרב. לפחות מה שנשאר ממנו. בקצה ממש בקצה, נעמד אדם זאב אחרון. זה אותו אחד מההתחלה, שנשאר על שתיים. הוא הביט בי בשנאה ואחז באחד מהילדונים.
הילד הקטן צרח, הוא השתנה בחזרה לאדם. כאב לו , וראיתי את זה.
עייניו החומות, האנושית עד כאב, בהו בי , כאילו צורחות : "הצילו."
"לא." אמרתי בשקט, וידעתי שהוא שומע, "תעזוב אותו." הוא הסתכל אלי ופתח את פיו, כאילו מנסה לדבר.
הוא נבח לתוך אוזנו של הילד, ועיניו הירוקות הביט בי בשנאה, בזמו שהוא נובח דברים שנשמעו כמו.. הוראות.
" את.. " התחיל הילד, " את צריכה לתת לו ללכת. וקורבן." גימגם.
" איזה מין קורבן?" שאלתי בחזרה, ככה התנהל הדו- שיח שלנו.
האיש זאב חזר לנהום ולנבוח באוזנו של הילד, הוראות.
" צריך שתבחרי, להשאיר אותך בידיו או אחד מאיתנו." אמר בשקט ודמעות צצו מעיניו. הוא נראה כבן שש.
חמישה קטנטנים , שהיו פעם אנשי- זאב, ישבו בשקט ליד אחת הגופות.

אחד מהם, היה ילד שחור שיער וכחול עיינים- כנראה זה שדיברתי איתו שני.
השני, היה ילד חום שיער, ועייניו היו אפורות- אני חושבת שזה היה זה שדיבר ראשון.
השלישי, הייתה ילדה בלונדינית, ועייניה תכולות.
הרביעי, היה גרסה של הילדה, רק ילד. כנראה אחים.
והאחרון, היה מרשים. הוא היה נער, שיערו שטני, עייניו זהובות. לא אנושיות בעליל.

לא יכולתי לוותר על מישהו מהם. רצתי במהירות עצומה, מפספסת את ראייתו של הזאב, מתושתשת.
חפנתי את הילדון הג'ינג'י בידי וברחתי משם, והנחתי אותו ליד שאר הילדים. והנער.
"מה עכשיו תעשה? אין לך קלף מיקוח. אני ההרוג אותך." אמרתי לו וחשפתי את ניבי.
זינקתי עליו ונשכתי את צווארו, כמו חיה, לא עוזבת עד שהרגשתי את הדופק נחלש, ומפסיק.