לילי פרק 8
"לילי? איך את רוצה את החביתה שלך מקושקשת או רגילה?" שאלתי בעודי מכין את ארוחת הבוקר
"לא אכפת לי…, תפתיע אותי" אמרה נושקת את לחיי הימנית
"אם תעזרי לי, ההכנה תהיה מהירה יותר לא?" אמרתי יותר מששאלתי
"אתה יודע שאני שונאת להכין אוכל" הביטה בי במבט מתחנן, שלא אבקש ממנה לעזרה
ובכל זאת שאלתי
"אפילו לא לחתוך את הירקות?"
"אני רואה שאתה מסתדר מצויין" אמרה תוך כדי שולפת מגבת רחצה לבנה מתוך התיק המסע השחור וגדול, אשר נח על יד הגזייה שעליה מונחת המחבת השחורה ובתוכה החביתה
"לא אפריע לך, אז…, אני נכנסת למקלחות החוף ברשותך" חייכה מביטה אל תוך עיניי. חיוכה המתוק בלתי ניתן לסירוב, כך שרק הנהנתי בלית ברירה, צופה בה מתרחקת לכיוון המקלחות, כפכפיה טבעו בחול עם כל צעד וצעד שלה, כך שהליכתה נראתה מוזרה ואף מצחיקה.
לילי אף פעם לא הצטיינה בבישולים, אבל לפחות בעבר היא הייתה עוזרת לי, מאותו היום שנשרפו קצוות שיערה האדמוני מעל גז הבישול, כשניסיתי ללמד אותה להכין ביצת עין, היא לא מעיזה להתקרב יותר למטבח.
נשארתי לבדי על חוף הים, מביט על אש הגזייה מרקדת, כאשר רוח המגיעה אל מעבר לים נגעה בה. הרוח החמימה ליטפה את פניי בעדינות. עצמתי את עיניי נהנה מהמצב שבו אני עכשיו, מאושר עם האישה שאני אוהב, הרחק מהבית ומאנשים צבועים, אשר ניסו להפריד בנינו כמה וכמה פעמים.
מנועה רכב נכבה נשמע מרחוק וקטע את מחשבותיי, פקחתי את עיניי, מביט אל עבר המכונית הלבנה מסוג "מזדה" אשר חנתה על יד שפת החול.
גבר הלבוש חליפה שחורה יצא מהמושב האחורי של הרכב, אחריו יצאה אישה בעלת שמלה לבנה, הדוקה על חזה ומותניה, נופלת כלפי מטה ממותניה כמו זרימת מפל לבן ונוצץ, שמלת הכלה שלה הייתה יפיפייה, לילי הייתה אוהבת שמלה כמו זאת, חשבתי לעצמי.
מיד אחריהם יצא גבר ממוצע למראה התא המנהג, לבוש חולצת תישרט לבנה עם קשקוש צבעוני לא ברור למראה מהמרחק הרחוק שבו ישבתי מהם, על רגליו מכנסי גינס רחבים, נועל זוג כפכפים כחולים המתאימים לאווירת הים.
גבר נוסף הגיח מתוך הרכב, על יד מושב הנהג, הלבוש בגדים פשוטים למראה, חולצת תישרט כחולה ללא שרבוט, מכנסיים אפורים קצרים וכפכפים אדומים, הוא אחז בידו ערכת מצלמה מקצועית, נהג הרכב מיהר לעזור, לפני שכל הציוד נפל מידיו.
ריח חרוך עלה באפי, פניתי להביט על החביתה שהייתה חרוכה כלפי מטה
"שיט" הפצרתי שולף מהשקית השקופה, אשר נחה לידי צלחת פלסטיק לבנה ועליה הנחתי את החביתה, לפני שתישרף במלואה. שברתי ביצה נוספת אל תוך כוס פלסטיק, שופך את התכולה על המחבת השחורה. הרמתי את ראשי מהמחבת, מביט בחתן והכלה שהלכו אל כיוון הים. כשהבטתי בפניהם טוב יותר, הם נראו מוכרים לי לפתע, נכון…, הם למדו איתי באותו בית ספר. נעמדתי נוטש את החביתה
"היי! רון? אמה?" נופפתי עם ידיי באוויר במטרה שהם ישימו לב אלי
"היי טום!, מה קורה?" ענו שניהם כאחד מנופפים גם הם בידיהם
"מצויין, מה אתם עושים פה?"
"כפי ששמת לב לשמלת הכלה וחליפת החתן, אנחנו מתחתנים!" אמרה אמה בהתרגשות מושיטה את ידה הימנית לעברי, על מנת שאראה את טבעת היהלום הגדולה שנחה על אצבעה
"ואוו, השקיע לך בטבעת, אני רואה" חייכתי לעבר רון
"תודה" השיב רון בקריצה
"למעשה הגענו לחוף על מנת לצלם את תמונות החתונה שלנו" התלהבה אמה להוסיף
"מה אתה עושה כאן?" תופס שיזוף?" התבדח רון
"לא רק" צחקתי "למעשה אני עם לילי, אם אתם זוכרים אותה"
"אממ…" המהם רון מנסה להגיד משהו, אבל הפסיק כשמרפקה של אמה הכה את מותניו.
"אה! לילי! בטח! איך אפשר לשכוח?" התלהב רון
"היא הייתה שמחה לפג…"
"הים לא יתאים צריך לנסות חוף אחר" צעק הצלם אשר עמד על יד הגלים וקטע את דברי
"טוב, אנחנו צריכים ללכת" הצביעה אמה על הצלם "ממש שמחנו לראותך" המשיכה בעודם צועדים אל עבר רכבם
"המון מזל טוב!" צעקתי לעברם שמח בשבילם, הם זוג נהדר ביחד עוד מתקופת הלימודים,
לילי ואני יכולנו להיות גם זוג נהדר, אם היא לא הייתה מענה אותי בתור ילד ונער.
תמונות מילדותי מתקופת הגן קפצו לראשי, לפתע, ניזכר איך גם לילי ואני היינו פעם גם חתן וכלה. לילי התחפשה לכלה ואני לחתן "במקרה" האימהות שלנו היו חברות ממש טובות, וחשבו שיהיה מצחיק וחמוד לחפש אותנו ככלה וחתן.
אני זוכר שהגננת צילמה את לילי ואותי יותר תמונות ביחד, מאשר את הילדים האחרים, היא התלהבה מהעובדה שאנחנו חתן וכלה קטנים.
לילי מאוד אהבה לשחק בתור "אמא ואבא" במטבח הצעצוע שהיה בגן, היא אהבה לדמיין כאילו היא שוטפת כלים, מבשלת ואפילו הייתה ממלאה את סיר הפלסטיק במים על מנת לדמות יותר כבישול.
לילי דרשה ממני לשחק איתה במטבח באותו יום בגן, הסכמתי בלית ברירה, כל מה שהיא רצתה שאעשה זה לדמות שטיפת כלים, להכין אוכל, בעודה מוסיפה לי עוד כלים לכיור הברזל, בעוד היא יושבת על יד השולחן של "פינת האוכל" ומדברת עם ילדות נוספות שישבו שם.
אני זוכר שהיא צעקה עלי הרבה ושאני שנאתי אותה כל כך, על כך שצעקה עלי והביכה אותי ליד חברים שלי, שפשוט צעקתי עליה שאני לא רוצה לשחק איתה יותר בחיים, את המשך היום ביליתי בתוך המגלשה בחצר בפנים רטובות מדמעות.
צחקתי למראה הזיכרון, כיום מצחיקה אותי התמימות שהייתה לנו, אבל באותו הרגע רציתי לזרוק עליה צעצוע ולהגיד לה שלא תדבר אלי ככה.
היום בדיעבד אני מצטער שלא צעקתי עליה.
אני לא מאמין איך לילי שנאה אותי כל כך בעבר וכיום היא החברה שלי.
"היי! טום!" צעקה לעברי לילי
הסתובבתי לאחור מביט על לילי מצביעה על החביתה שמעלה אש.
כשהתקרבתי שמתי שלילי שוכבת על החול מתגלגלת מצחוק.
הוצאתי במהירות את החביתה בעזרת מרבד שנחה בתוך השקית השקופה מניח את החביתה על צלחת פלסטיק לבנה.
"שיט" אמרתי מקפיץ את הצלחת החמה בידי, מעוצבן על לילי, היא בחיים לא תוציא את החביתה
לילי התרוממה ששערה הרטוב מפיל אחריו גרגירי חול
"שיט עכשיו אני צריכה לשטוף שוב את השיער" אמרה
"מגיע לך!, לא יכולת להוציא את החביתה, את רואה שאני לא באזור" כמעט וצעקתי
"אתה יודע למה לא הוצאתי את החביתה" חייכה חושבת שאני לא באמת כועס עליה
"היית עוזבת לדקה בצד את הטראומות המטומטמות שלך ומוציאה את החביתה, את יודעת שאין לנו מספיק אוכל!"
"בזה אני לא אשמה!" צעקה גם היא "אתה זה שביקשת שנברח מהבית, אתה זה שלא לקח מספיק אוכל, אל תפיל את החוסר אחריות שלך עלי! תיקח אחריות על תוצאות המעשים שלך!!"
"כל זה לא היה קורא, אם רק היית מוציאה את החביתה!!"
"כל זה לא היה קורה, אם אתה היית מספיק אחראי ושם לב לחביתה!!!"
הבטתי בה מבולבל למה היא כל הזמן אומרת שאני לא אחראי, היא יותר מכולם צריכה לדעת כמה המצב הזה קשה לי
"את…" התחלתי לומר, אבל לילי קטעה את משפטי ואמרה "אני לא רוצה לנהל את הדיון הזה יותר, אני הולכת להתקלח"
"תפסיקי להפנות את הגב כל פעם שנהיה קצת קשה!" צעקתי, היא נעצרה לשנייה והמשיכה לכיוון המקלחות מתעלמת מדבריי
ישבתי בניתור על החול בסיכול רגליים, מעיף גרגירי חול מתחתי, משלב את ידיי.
אני שונא כשאנחנו רבים, לא התכוונתי לצעוק עליה, אני לא יודע מה עבר עלי באותו הרגע.
קברתי את פניי בידי מרגיש תחושת חוסר אונים, אני לא יכול להחזיר את המילים שאמרתי בחזרה
אוףףף!!!
נשכבתי על המחצלת הכחולה השרויה על החול מתחתיי, מביט על העננים העפים הרוח ומשנים את צורתם עם כל תזוזה, הלוואי ויכולתי לשנות את מה שאמרתי,
הבטתי על החביתה בחוסר חשק מוחלט לאכול, רציתי להקיא, לא לאכול.
לאחר מספר דקות, לילי יצאה מהמקלחות בשיער רטוב ובריח תפוחים רענן
היא לא הביטה בי אפילו ולא פעם אחת, אני שונא את עצמי
"לילי" לחשתי מקווה שלא שומעים אותי
מבטה הוסב אלי בעיניים אדומות מדמעות
אני לא יכול לסבול את המראה של לילי בוכה "אני מאוד מצטער על זה שצעקתי עליך לילי, אני מצטער"
היא משכה באפה
"כל פעם אנחנו רבים אתה צועק כל מיני דברים שפוגעים בי ואז מבקש את סלחתי"
"ליל, תגידי לי מה אוכל לעשות כדי שתסלחי לי?"
"להכין עוד חביתה, תהיה התחלה טובה" חייכה חיוך קטן לעברי
התרוממתי מהמחצלת מחבק את לילי נושק לשפתיה "אני אכין לך עוד חביתה ואז תסלחי לי?"
"אני אחשוב על זה" ענתה משתחררת מאחיזתי, מרימה מהצידנית ביצה אחת ומגישה לי אותה "תתחיל"
חייכתי שברתי את תכולת הביצה על המחבת, שם לב שלא כיביתי את הגזייה.
הפעם הנמכתי את האש, על מנת שחביתה תצא בצבע הטבעי שלה ולא שרופה.
לאחר שתיקה קצרה בנינו, הרגשתי מספיק מאחורי המריבה, כדי לספר על אמה ורון
"לילי"
"מממ.." המהמה מנתקת את מבטה מהים ומביטה בי
"זוכרת את רון ואמה?"
"בטח!, הם היו זוג נהדר"
"לא היו, עדיין, ראיתי אותם בזמן שהיית במקלחות, ממש פה על החוף, הם רצו לצלם את תמונות החתונה שלהם, אמה נראתה נהדר בשמלת הכלה שלה. גם את היית נראית נהדר בשמלה כזאת לדעתי"
"מה אתה רומז טום?" חייכה
צחקתי כתגובה
"אתה יודע מי עוד היה ניראה נהדר בשמלת הכלה שלה?" שאלה לילי
"מי?" שאלתי לא מבין לאן היא חותרת עם זה
"אמא שלך, ואוו היא הייתה מהממת!, כל כך מאושרת עם בעלה"
חייכה למראה התלבותה של לילי "את יודעת שבכלל לא רציתי ללכת לחתונה שלהם ואפילו ברחתי מהבית?"
"מה?!, את זה אף פעם לא סיפרת לי"
"כן, כל כך כעסתי על אמא שלי שהיא שוכחת מאבא שלי, בכך שהיא התחתנה עם אודי ואת האמת אני עדיין כועס, קצת, באותו רגע ששמעתי שאמא שלי מתחתנת, ברחתי מהבית, המשטרה מצאה אותי יום למחרת, מדמם מהנפילה שעצרה את רצתי"
"המשטרה?, אתה לא רציני"
צחקתי "רק כשחזרתי הביתה, דייב הזכיר לי שגם לאמא מותר להיות מאושרת ואחרי שהצצתי עליה ועל אודי שישבו בסלון, הבנתי שהיא באמת מאושרת, ומגיעה לה מישהו כמו אודי"
"ואוו…" התפלאה "אני זוכרת שהראתה לי תמונות של אמא שלך מהחתונה, השמלה הייתה מהממת עליה, היא ממש קרנה מרוב אושר"
"כן האירוע באמת היה מרגש אני הייתי נער הפרחים, כן, כן, שמעת נכון, אני זוכר שעברתי על השביל הלבן לחופה מפזר פרחים אדומים מאחורי, אורות נצצו מעל ראשי, זה הרגיש כאילו מיליון כוכבים הגיעו גם הם לחתונה של אימי לחגוג את יום חתונתה"
"נשמע חלומי"
"כן זה גם הרגיש ככה באותו היום"
שתיקה קצרה עברה ביני לבין לילי מדמיינים את החתונה של אמי
"טום?" אמרה מפירה את השתיקה
הבטתי בה
"אולי תכיר לי את אמך?"
תגובות (0)