לילי פרק 7

"אמא מי זה?" שאלתי מתחבא מאחוריה בעוד איש זר גבוה, בעל מבנה גוף שרירי נכנס לביתנו, מחייך אל עבר אמא ונותן לה נשיקה על הלחי
"טום תכיר זה אודי, הוא היה החבר הכי טוב של אבא, לפני…" עצרה, מביטה בי, מנסה לא לפרוץ בבכי בעודה חושבת על בעלה המנוח "הוא יספר לנו סיפורים עליו בארוחת הערב"
"נכון מאוד, איש קטן" אמר האיש הזר אודי, מתכופף בתנוחת ישבה, משעין את ידיו על ברכיו הכפופות על מנת לאזן את עצמו, מביט בי מקרוב "בן כמה אתה חמוד?"
התחבאתי מאחורי שמלתה הארוכה של אמא מפני האיש הזר שמביט בי
"שבע" עניתי על שאלתו בחשש, רק חצי מגופי פונה אליו מאחורי השמלה הכחולה
"ואוו איזה גדול אתה!, גם גבוהה כמעט כמוני, תראה לי כמה אתה חזק"
עשיתי כדבריו כפפתי את המרפק כלפי מעלה בצורה שהדגישה את השרירים שלי
"ואו!!!" התפעל אודי "איזה שרירים, ממש גבר קטן"
חייכתי אל עבר אודי, עושה את אותו הדבר גם על היד השנייה בהתלהבות, מראה לו את השרירים החזקים שלי
"תראה כמעט אותו הדבר" אמר אודי, מדגיש את השרירים שלו, שהיו גדולים מאוד כאשר כיווץ אותם
"ואו!" התלהבתי, יצאתי מהמחבוא שלי מאחורי השמלה הכחולה, מתקרב אליו, נוגע בשריר הגדול שמולי שכיסה את כל ראשי.
השפלתי מבט אל שריר היד שלי ולאחר מכן על ידו של אודי, על השריר הקטן שלי, על השריר הגדול שלו ושוב על שלי ושוב על של אודי, עד שלבסוף עצרתי עם מבטי על השריר שלו
"אתה משקר" אמרתי לבסוף "השרירים שלך גדולים מאוד ושלי קטנים מאוד"
אודי פרץ בצחוק גדול וכך גם אמא, בעודי עומד ביניהם ולא מבין על מה הם צוחקים, כעסתי והלכתי לכיוון הסלון, עצרתי מביט על אודי, שהיה עם המון שרירים וגבוהה מאוד "אתה ניראה כמו ענק מהסרט שראינו אתמול" אמרתי מקווה שזה יעליב אותו קצת, כמו שהוא העליב אותי.
אמא ואודי צחקו חזק יותר. בלי להבין למה הם צוחקים הלכתי לסלון, בתקווה שדייב אחי הגדול יוכל לתת לי תשובות.
הטלוויזיה הייתה פתוחה בסלון המילה "קוואבנגה" יצא מתוך הטלוויזיה דייב ישב בסלון צופה בסדרה האהובה עליו רגליו מונחות על הספה בסיכול.
"מה אתה רואה?" שאלתי את אחי
"צבי הנינג'ה" אמר מבלי להוריד עיניים מהמסך
"דייב איש זר הגיע עכשיו, אמא אומרת שהוא היה החבר של אבא לפני התאונה"
"אודי הגיע?" שאל דייב מוריד את רגליו מהספה בבת אחת כמעט בזינוק, מוריד את עיניו ממסך הטלוויזיה סוף סוף מביט בי בהתלהבות
"אתה מכיר אותו?" שאלתי מתפלא מתגובתו הנלהבת
"אממ…, כן…, קצת…., זאת אומרת שבוע שעבר אמא לקחה את שלושתנו לארוחת בוקר היה ממש כיף ו…" דייב עצר את דבריו בפתאומיות עיניו מביטות בי ולאט לאט פזל עם עיניו לכיוון המטבח ששם אודי ואמא היו, הוא קפץ בבת אחת מעל משענת הספה ורץ אל המטבח מבלי להביט לאחור
"דייב!" קראתי אחריו משלב זרועות, מעוצבן שאף אחד לא מסביר לי דברים.
'אה!' חשבתי לעצמי 'בטח סטפני אחותי הגדולה יודעת משהו'
קמתי מהספה יודע בדיוק לאן ללכת כדי למצוא את סטפני או בשירותים או בחדרה, שאלתי אותה פעם מה היא עושה בשירותים כל כך הרבה זמן, תשובתה תמיד הייתה ששיער מתולתל ומסובך כמו שלה צריך לסדר הרבה זמן עד שהוא מגיע למצב של שלמות, בתגובה לתשובתה הייתי פורץ בצחוק כי ידעתי שהיא משקרת שיערה ניראה מבולגן כל הזמן וכאשר הייתי צוחק פנייה היו מאדימות כמו שיערה הצבוע אדום שזה היה מקנה לה את המראה של עגבנייה אחת גדולה, מה שגרם לי לצחוק חזק יותר, היא רק הייתה טורקת את הדלת על פניי להשאיר אותי צוחק עם עצמי
"סטפ!" קראתי בשם חיבתה דופק על הדלת מחכה לתשובה
"סטפ!" קראתי שוב דופק ללא הפסקה
"מה?!" היא פתחה לבסוף את הדלת פנייה אדומות כמו שיערה "אני בטלפון מה אתה צריך?"
"זה דחוף?" יותר שאלתי משאמרתי מתאמץ לא לצחוק מהמראה האדום שלה
"דוני אני אחזור אליך יותר מאוחר יש לי קרצייה שאני צריכה להרוג שמזמזמת לי בפתח הדלת"
"איפה?" שאלתי מיתמם מבין בדיוק למה כוונתה
בתגובה היא רק גלגלה את עיניה ופתחה את הדלת לרווחה, מזמינה אותי לתוך חדרה המבולגן, בגדים מפוזרים בכל פינה בחדר וכך גם נעליה המרובות.
"מה צוציק?" שאלה מתיישבת על המיטה בעלת המצעים הצבועים סגול בהיר
"אודי הגיע" אמרתי מנסה שיטה אחרת עליה
"מה?, אודי הגיע?, למה לא קראת לי? ואני עוד יושבת פה כמו סתומה עם הטלפון"
חייכתי לעברה למשמע הקללה שהיא הוציאה מפיה
"אל תגיד לאמא, שלא תעז"
אמא התחילה עם כלל חדש בבית, כל מי שמקלל צריך להשים דולר אחד בתוך הצנצנת, כאשר מישהו מוציא קללה מפיו יותר מ 3 פעמים, הוא צריך להשים 3 דולר
"אמא אמרה שמי שמלשין מתקבל בברכה ומקבל ממי שקילל 5 דולר למה שאני לא אלשין עליך?"
"אני מתפלא כל פעם מחדש מצורת המחשבה שלך, אתה בסך הכל בן שבע א…"
קטעתי את דבריה ואמרתי "השעון מתקתק סטפ"
"טו…, רגע, בטוח אתה רוצה משהו תגיד לי מה זה ואתן לך אותו ואז נהיה שווים"
"כל דבר סטפ?"
"כן טום כל דבר" גלגלה את עיניה לעברי
"טוב, אז תגידי לי מי זה אודי? ולמה אני היחיד שלא מכיר אותו?"
"אה…, את זה אני לא יכולה להגיד לך"
"טוב, את הכסף בבקשה" הושטתי את ידי לעברה מחכה לכסף
"אוחח…, מה אמא סיפרה לך על אודי?"
"שהוא חבר טוב של אבא"
"אז כן הוא חבר טוב של אבא"
"את מסתירה ממני משהו"
"חס ושלום!"
"כן את כן!"
"אוחחח…. טוב הינה הכסף תהנה"
"אני לא רוצה את…"
היא קטע את דברי ואמרה "או זה או כלום"
לקחתי את השטר מידיה תחבתי את השטר אל כיס מכנסיי ויצאתי מחדרה מתוסכל בלי תשובה.
למה לא מספרים לי כלום?
ירדתי בגרם המדרגות לכיוון הסלון ששם הטלוויזיה נשארה דלוקה בלי איש הצופה בה, הרמתי את השלט השחור משולחן העץ המונח באמצע הסלון מול הטלוויזיה, לוחץ על הכפתור האדום שבקצה העליון של השלט סוגר את הטלוויזיה, בוהה במסך השחור.
"טום!" קראה אמא מהמטבח "אתה יכול לעזור לי?"
"אני בא!" השבתי לעברה, הולך אל כיוון המטבח, חולף על יד פינת האוכל ששם אודי, דייב וסטפני ישבו ושוחחו, צוחקים ונהנים, הגברתי את מהירות הליכתי, מנסה להתחמק מהם ככל יכולתי, אני כועס עליהם! אף אחד מהם לא רוצה לספר לי מי זה אודי החוצפן הזה, שחושב שיכול להגיע אלינו סתם ככה בלי הזמנה, ולהיות נחמד לכולם וכולם יקבלו אותו באהבה…
"טום תערוך את השולחן בבקשה, אנחנו עוד מעט יושבים לאכול" ביקשה ממני אמא בעודה שוטפת כלים
לקחתי את המפה הצבוע בצבע שמנת עדין, פרסתי אותה על שולחן פינת האוכל, מתנגש באודי, סטפ ודייב בכוונה, על מנת לרמוז שהם מפריעים לי לעבוד.
"טום תיזהר!" התעצבן דייב אשר החזיק כוס מים בידו והמים כמעט ונשפכו על בגדיו כאשר התנגשתי בו
"סליחה" לחשתי בעצבנות, מגלגל את עיניי בסוף המילה, חוזר למטבח להביא את הצלחות והסכו"ם.
צעדים נשמעו מאחורי עוקבים אחרי למטבח, הבטתי לאחור רואה את דייב, אשר עדיין מחזיק את כוס המים בידו וידו מבריקה מהמים אשר נשפכו על ידו.
דייב הניח את הכוס על השיש, מחייך לעבר אמא, מנגב את ידו הרטובה, מביט בי במבט מודאג, שואל בלחישה, על מנת לא להדאיג את אמא "טום הכל בסדר?"
"כן, הכל מצויין" חייכתי אליו את החיוך הכי אמיתי שלי, כדי לא להדאיג אותו לשווא.
"טוב" אמר דייב, בוחן את פניי פעם אחרונה, לפני שחזר לשבת בפינת האוכל ליד סטפני ואודי
אני שונא אותו…, מי הוא חושב לעצמו שהוא, האיש הזה שיוכל להיכנס לבית שלי ולגרום לכולם לאהוב אותו, ולהסתיר ממני סודות!. אני שונא אותו!, אני שונא את כולם!.
עייני החלו לדמוע מתסכול, דמעה אחת מאיימת לזלוג על לחי, עצרתי את עצמי מלבכות, אמא שוטפת כלים לידי במטבח, לא רציתי שהיא תראה אותי בוכה ותדאג לשווא.
לקחתי את הצלחות מהארון הנמצא על יד התנור, אשר ליד הכיור בו אמא שוטפת כלים, שלפתי את הסכו"ם מהמגירה העליונה הנמצאת גם היא ליד התנור
חזרתי לפינת האוכל מסדר את הצלחות מבלי להתנגש באף אחד הפעם. הכעס שלי על כולם הפך לעצב ותסכול, אני לא מבין למה הם לא מספרים לי את האמת, אני מאמין שלא משנה מה האמת תהיה, אוכל להתמודד איתה, אני כבר ילד גדול, למה הם לא מבינים את זה?
"אמא הכל מוכן!" הרמתי את קולי לכיוון המטבח כדי שתשמע את דבריי
"מצויין!" השיבה גם היא בקול רם "דייב חמוד שלי, תוכל לעזור לי פה?"
"בטח אמא" קפץ דייב מהכיסא, עוזר לאמא לסחוב את סירי האוכל והסלטים לשולחן וכך גם סטפני.
אחרי מאמץ מטעם כולנו (חוץ מאודי כמובן למה שיעשה משהו…) הכנו את השולחן לארוחת הערב.
"באו נשב" אמרה אמא בעודה מביאה את הסיר האחרון שכמעט שכחה
"כולנו מחכים לך יקירה" אמר אודי
חוצפן הוא לא חבר שלנו, כדי שירשה לעצמו לקרוא לאמא שלי יקירה
"או כן, לא שמתי לב" צחקקה את סוף המשפט, מביטה על אודי תוך כדי המשפט עם חיוך קטן על שפתיה.
"מי רוצה מה?" שאלה אמא מפנה את השאלה אל כולנו, מכינה את כף ההגשה בידה, על מנת להגיש את האוכל. היא תמיד מתעקשת להגיש לכולנו את האוכל, במקום שנגיש לעצמינו, אמא תמיד טוענת שככה היא גדלה עם סבא וסבתה, לכן היא רוצה להמשיך את המסורת.
"הרשי לי" אמר אודי מושיט את ידו לעבר כף ההגשה אשר בידה של אמא
"לא זה בסדר, תודה" אמרה וחיוך קטן על פניה
"אני מתעקש"
לבסוף שחררה אמא את כף ההגשה מידה ומסרה אותה אל אודי
"כן, דייב, אתה ראשון, תבחר"
חוצפן! שלא ידבר ככה אל אמא! אם היא רוצה לעשות את זה, היא תעשה, הוא לא צריך להתעקש על כל דבר!
"אני רוצה תפוחי אדמה אפויים, רגל עוף אחת אפויה עם רוטב העגבניות הנהדר של אמא, ואממ… אתה יודע מה תן לי את כל מה שיש על השולחן"
אודי חייך אל דייב וכך עשה
לאחר מכן הגיש לסטפ את מבוקשה דג סלמון ברוטב טריאקי תפוחי אדמה אפויים ואורז לבן.
"עכשיו טום, מה בשבילך גבר?"
"אני רוצה למזוג אוכל לעצמי" הבטתי בעיניו הכחולות של אודי במבט כועס
"כמובן איש קטן, בבקשה" הושיט לעברי את כף ההגשה הכסופה במבט תוהה, כאילו הוא לא יודע למה אני כועס עליו, חוצפן, שילך כבר!
משכתי את הכף בעצבנות מידו של אודי והגשתי לעצמי תפוחי אדמה, עוף, אפונה ירוקה, אורז לבן והמון מהרוטב האדום של אמא.
עזבתי בזריקה את הכף אל תוך הסיר עם הרוטב האדום, ככה שהרוטב זלג החוצה והשפריץ על חולצתו האפורה של אודי
"אויש" אמר כשהרוטב נגע בחולצתו
חייכתי לעצמי חיוך קטן מרוצה מהמצב
"טום תתנצל" לחשה בכעס אמא מביטה בי בכעס, לא רציתי להכעיס את אמא, לכן התנצלי בפניו מגלגל את עיניי כמעט ולא מורגש משפיל את ראשי אל הצלחת.
אודי לקח מפית וניגב את הרוטב מחולצתו העגבניות השאירו כתם אדום על חולצתו
"אוי" אמר אודי מביט על הכתם שנישאר
"תן לי לנקות לך" אמרה אמא
"לא זה בסדר, באמת, אני בטוח שטום לא עשה את זה בכוונה" חייך לעברי
ישר הנדתי בראשי לשלילה, אכן זו לא הייתה הכוונה
"סטפני איך היה בלימודים השבוע?" שאלה אמא משנה את הנושא
"היה בסדר גמור" ענתה וחיוך על שפתייה
לא הרגשתי בנוח בכך שלכלתי את חולצתו של אודי, נכון הוא צדק זה באמת לא היה בכוונה, ניסיתי לשנות את הנושא בכך שאמרתי "אודי אמרת שתספר על אבא אילו סיפורים יש לך עליו?"
כל המבטים הופנו עלי המומים, כאילו אמרתי להם שאני מתחתן ואני רק בן 7
"מה?" משכתי בכתפיי לא מבין למה כולם מביטים בי ככה "הבטחת סיפורים על אבא כשרק נכנסת לבית שלנו"
"נכון הוא צודק" התערבה אמא מחייכת אל אודי
"טוב איש קטן, אספר לך ובשמחה" אמר "אתם ידעתם שאבא שלכם אמא שלכם אלין ואני טיפסנו על הר בצעירותינו?"
סטפני ודייב לפתע הביעו עניין בשיחה
"באמת?" שאלנו כל הילדים בבת אחת, מביטים על אמא, על האמא העדינה שלנו, היא רק
חייכה בממזריות כתגובה
אודי צחק ואמר "וידעתם שאלין הייתה שחיינית בליגה של הצעירים בגיל 16 ואף זכתה מקום ראשון בתחרות ארצית? כמעט וניצחה בתחרות עולמית?"
"מה?!" השבנו כולנו על שאלתו ושוב מבטינו מופנה אל אמא
"מאיפה ניראה לכם שהגוף הזה הגיע?" ענתה אמא, קרצה אלינו בשובבות, מצביעה על גופה החטוב תוך כדי האמירה
"אתה משקר!" אמרה סטפני מביטה המומה על אודי
"אני יכול להישבע לך על זה, אבל אם את לא מאמינה לי תשאלי את אמא שלך ואם את לא מאמינה לה תשאלי את גוגל"
"אתה משקר!" ענתה סטפ עם אותה התשובה
אודי הוציא את טלפון הנייד שלו מהכיס האחורי של מכנסיי הג'ינס הכחולים שלבש הקליד משהו והפנה את פניי הטלפון כך שסטפ תוכל לראות מה רשום על הצג.
סטפ חטפה את הטלפון מידו של אודי קוראת את המלל בפה פעור עיינה מתרוצצות על המסך במהירות
"תראי לי" אמר דייב ומשך את הטלפון מידה של סטפ
"או מי גאד! אני לא מאמינה! אמא איך לא סיפרת לנו את זה?" שאלה סטפני
"סתם לא חשבתי שזה כזה מעניין" ענתה בנפנוף ידה באוויר
"תראה לי גם!" דרשתי מדייב
"אתה תסתדר?" שאל
"בטח, אני כבר בן שבע"
דייב העביר את הטלפון לידיי
"אאא… ללל…" נאנחתי מנסה שוב לקרוא את הכותרת הרשומה בצד הטלפון "א… אלי… אליפות" חייכתי למשמע קולי המצליח לבטא את המילה הראשונה בכותרת
"תביא אני אעזור לך איש קטן" אמר אודי מושיט את ידו לקחת את הטלפון
"לא אל תיגע!" כמעט ונתתי לו מכה על ידו המושטת לעברי "אני יכול לבד"
אמא מלמלה משהו לעבר אודי, לא הצלחתי לשמוע מה, התעלמתי והמשכתי לקרוא
"אליפות, אר.. ארצית!" חייכתי שמח שאני מכיר את המילה הזאת מהטלוויזיה
"אליפות, ארצית" הפסקתי את הקריאה בקול ועברתי לקרוא בשקט "אליפות ארצית, המ… המנצחת, מבי… מביאה!, ג… גאווה… לעיר שלה!" הצלחתי יש!
"רשום שם" אמרתי בגאווה "אליפות ארצית, המנצחת מביאה גאווה לעיר שלה"
"כל הכבוד!" מחאו כפיים כולם
חייכתי חיוך קטן בתגובה יותר לעצמי מרוצה מהקריאה שלי
"נכון מאוד איש קטן, רק רשום שם באליפות עם האות ב' בהתחלה" אמר אודי מחייך לעברי
הבטתי בו במבט עצבני, נושם עמוק, לא רוצה לכעוס עליו מול כולם ולהביך אותו
"את האמת" אמרה אמא משנה את הנושא, אודי קם ממקומו לידי מתיישב ליד אמא בכיסא שאבא תמיד היה יושב כיסא שאף אחד מאתנו לא ישב עליו מאז מותו, פניי החלו להאדים רציתי לצרוח עליו שיקום ושזה לא המקום שלו!!!
"יש משהו טום, שאתה לא יודע עלי ועל אודי" עצרה נושמת עמוק
דבריה של אמא קטעו את חוט המחשבה שלי, מסוקרן הקשבתי למה שהיה לה להגיד
"אודי ואני נפגשים כבר חודש בערך ו…, למעשה דייב וסטפני יש משהו שגם אתם לא יודעים"
תשומת הלב של כולנו הייתה מופנית אל אמא
"אודי ואני היינו החברים הכי טובים בתור ילדים, יום אחד, הוא הציע לי לצאת איתו והסכמתי, יצאנו במשך תקופה, עד שהכרתי את אבא שלכם, שזה כבר סיפור אחר לפעם אחרת…, נפרדתי מאודי והתחלתי לצאת עם אבא שלכם, תוצאה מכך אודי היה צריך קצת זמן להתגבר על הפרידה שלנו, לכן הוא טס לטייל בעולם עם משפחתו לתקופה של יותר משנה.
כעבור שנתיים בערך מתחילת הקשר שלי עם אביכם, פגשתי במקרה את אודי בבית הקפה שבו ישבתי ועבדתי על המחשב שלי, דיברנו קצת והחלטנו לשמור על קשר כידידים.
אודי ואבא הפכו לחברים מאוד טובים, אודי אפילו היה השושבין הראשי של אבא בחתונה שלנו" חייכה עקב הזיכרון שעלה לראשה
"לאחר תקופה מסוימת תחילת נשואיי, התקרית המצערת קרתה, שבה אבא עבר תאונה ולא שרד אותה" עצרה מבליע את דמעותיה "יקיריי שלא תחשבו אפילו לשנייה שאני לא אוהבת את אבא שלכם, אהבתי אותו בכל ליבי, אבל הגעתי למסקנה בחיי שאני צריכה להמשיך הלאה…" נפנפה בידה לביטול והמשיכה
"אני סתם מבלבלת אתכם עכשיו, בכל מיקרה… אודי ואני יוצאים כבר ארבעה חודשים ולאחר ההצעה המדהימה שלא יכולתי לסרב לה" חייכה לעברו מתקרבת לנשק אותו עד שנזכרה שאנחנו נוכחים
אני מקווה שאתם מבינים את המצב אשמח אם תשמחו איתי כי אודי ואני מאורסים"
הסתכלתי על אמא ואודי המום ממה שאוזניי שמעו זה עתה, לא ציפיתי לזה, לא רציתי שזה יקרה!, לעומתי סטפני ודייב קפצו מכיסאותיהם בשמחה וחיבקו את אמא ואודי מאחלים להם מזל טוב
חרקתי את הכיסא על הרצפה בפתאומיות, דופק את ידי כלפי השולחן, כך שהרעש של החריקה והדפיקה הקפיצו את כולם וכל תשומת הלב הופנתה אליי
"אתם מה?!?!?!" צעקתי "איך את יכולה לעשות את זה לאבא?" הסתכלתי על אמא בעיניים מטושטשות מדמעות
"טום!" אמר דייב מנסה להרגיע אותי, מדגיש לי את מקומי בעניין
"אוי תשתוק כבר דייב!" צעקתי עליו מרגיש את פניי מתלהטות הדמעות כמעט וזלגו על עיניי
"5 דולר בבקשה טום" אמרה אמא מאופקת
"איך את לא מתביישת לעשות את זה לאבא?!!" עצרתי כדי לנשום, פניי רתחו אדומות מכעס "ומי אתה חושב לעצמך שאתה אודי!!!, יום אחד אתה מגיע וחושב שאתה יכול להחליף את אבא שלי! תעוף מפה כבר!!! אף אחד לא רוצה אותך פה!!" צרחתי עליו את המשפט האחרון
"אני לא מנסה להחלי…" התחיל לומר, אבל קטעתי את דבריו בהתפרצות זעם
"תשתוק כבר!!, שקרן!!!"
"טום תעלה לחדרך מיד!, תירגע קצת!" כמעט וצעקה עלי אמא את סוף המשפט.
לא ידעתי איך להגיב, הרגשתי מתוסכל, מבולבל, נואש, ניבגד, איך הם לא סיפרו לי!
כעסתי על כולם ולא רציתי לראות אף אחד, הדמעות שאיימו לזלוג זלגו לבסוף בפרץ שוטף של דמעות.
דחפתי את כיסא העץ שמאחורי על הרצפה ברעש חזק, מה שגרם לסטפני לצעוק בבהלה, רצתי אל דלת הכניסה הראשית, פותח את הדלת הפראות, טורק אותה מאחורי, שמוע את התמונה על יד הדלת נופלת בחבטה על הרצפה, רצתי הרחק מכולם, לא ידעתי בדיוק לאן, העיקר להתרחק מהם, שנאתי את המחשבה להישאר שם אפילו עוד דקה אחת.
כאב חד פגע בכף רגלי, לפתע פניי פגשו את האדמה משתפשפות תחת אבני הרצפה
קמתי לאחר מספר דקות, המום מהנפילה, עיניי החלו לדמוע שוב, כאשר כאב חד התרכז בברך השמאלית שלי ובאצבעות כף הרגל הימנית שלי. צלעתי כל הדרך עד לפארק השעשועים הקרוב על מנת להעריך את הנזק, תפסתי בקושי רב על מדרגות הברזל המובילות אל תוך המגלשה הכחולה והגבוה ביותר מכל שאר המגלשות בפארק, התיישבתי בתוכה מביט בדם החמים, אשר זולג במורד רגלי, הורדתי את הנעל הימנית על מנת לצפות בנזק אשר נגרם לי מהנפילה הגרב הלבנה שלי האדימה מהדם הסמיך הורדתי גם אותה צופה בדם הזולג על כף רגלי מתוך השבר בציפורן האגודל שנשברה לחצי
הדמעות זלגו מעיניי בפראות וללא הפסקה מהכאב הפיזי שנערם על הכאב הנפשי שלי…