לילי פרק 4

"אני לא רוצה לעבור דירה" בכיתי לאמא
"דניאל, לפני כמה דקות רצית ועוד בשמחה, מה שינה את דעתך פתאום?" שאלה
לא עניתי לה, רק הסתכלתי על נעלי הספורט הכחולות שלי, לא ידעתי מה להגיד. מצד אחד התרגשתי ושמחתי שאני עובר לבית חדש ולשכונה חדשה, מצד שני לא רציתי לעזוב את חבריי, את שכונה שבה גדלתי, כיף לי פה אני לא רוצה שזה יגמר.
אבא גלגל את עיניו אלי ואמר "דניאל אתה בסך הכל בן 8, אתה לא מבין כלום עדיין, עוד תודה לנו כשתגדל. עכשיו, אתה מוכן להיכנס אל הרכב?, כולם מחכים לך, אפילו אריאל מחכה לך"
לא רציתי להיכנס, הוא טועה, נכון שאני קטן, אבל אני עדיין מרגיש, היה לי כואב לעזוב את כל זה. נזכרתי בכל הפעמים ההם ששיחקתי עם חברתי הטובה תופסת ושהמורה איזבל לימדה אותנו דברים חדשים, אם זה על חרקים או על עופות, כאב לי לעזוב את כל זה.
כעסתי על כולם, אבל בכל זאת נכנסתי אל המכונית הכסופה שחנתה בחניית הבית.
אבא התניע את הרכב והתחיל לנסוע אל הבית החדש.
נשענתי על חלון המכונית, מסתכל על העצים והבתים החולפים במהירות על פניי מעבר לחלון.
אני לא מאמין שזה באמת קורה! כעסתי, דמעות הציפו את עיניי כשנזכרתי שלא נפרדתי מחברתי הטובה אמה, לא הספקתי לתת לה את המתנה שרציתי להביא לה, את הדובי השחור הקטן, בעל עיגול לבן מסביב לעינו השמאלית שתמיד היה איתי מאז ומתמיד, הדמעות זלגו מעיניי במהירות מרטיבות את הלחיים שלי, בלי להשים לב עיניי נעשו כבדות יותר ויותר ולאט לאט נעצמו.

****

רעש של רכב חונה בחניית הבניין העיר אותי משנתי, הסתכלתי דרך החלון וראיתי מכונית כסופה שממנה יצאו שני אנשים מבוגרים, ילד וילדה קטנה בעלי שיער צהוב בהיר
הם החלו להוציא תיקים גדולים ומזוודות מתא המטען של הרכב ונבלעו בתוך הבניין
"אמא!" קראתי אל חלל החדר בתקווה שתשמע אותי מהסלון
שום מענה
"אמא!!" קראתי בשנית
צעדים מהירים נשמעו לכיוון חדרי, דלת העץ החומה נפתחה לרווחה ושם היא עמדה מבוהלת "הכל בסדר טום?!"
"כן הכל מצוין" חייכתי את החיוך הכי גדול שיש לי כדי לא להדאיגה
"אוחח… שוב אתה והשטויות שלך" גלגלה את עיניה לעברי והחלה לסגור את הדלת
"אמא" לחשתי
הדלת נפתחה בשנית
"כן חמוד?"
"יש אנשים מוזרים שהגיעו לבניין מקודם"
"אממ…" תהתה, סגרה את הדלת והלכה, צעדיה נשמעו מעבר לדלת מהירים יותר משהיו.
בהיתי בחלל שבו עמדה, קמתי מהמיטה אל הדלת הסגורה, הולך אחריה אל דלת הכניסה הראשית.
אמא פתחה את דלת הברזל הלבנה, הבטתי אל המסדרון החשוך שומע מלמולים מתוך חדר המדרגות, רעש קליק נשמע והדליק ביחד איתו את האור, המשפחה המוזרה שראיתי מקודם יצאה מחדר המדרגות אל המסדרון המואר, הם פנו
אל דלת בעלת שלט שעליו רשום "למכירה"
"איפה לעזאזל שמתי את המפתחות?" שאל קול גברי
"מצאתי!" קול נשי ענה "הם היו בכיס האחורי שלך"
האישה שסחבה תיקים קטנים יותר משל הגבר וידה הימנית הייתה פנויה פתחה את הדלת ואיפשרה לכולם להיכנס, בעודה נכנסת קרעה הגברת את הדף עם הכיתוב.
"לא ידעתי שהוא עבר" מלמלה אמא סגרה את הדלת, הלכה למטבח משאירה אותי לבהות בדלת הלבנה.

****

נכנסנו כולנו אל תוך הבית החדש שהיה צבוע כולו בלבן וריק מחפצים, מלבד מנורות כסופות שהיו תלויות על הקירות וארגזים חומים מפוזרים בכל הבית
"קדימה יש לנו הרבה עבודה היום" הכריז אבא והלך לפרק את הארזים שהיו פזורים במטבח.
"דניאל בו והראה לך את החדר החדש שלך" אמרה אמא וסימנה לי לעקוב אחריה
לכיוון דלת חומה ובלויה בעלת ידית מסתובבת.
אמא סובבה את הידית ופתחה את הדלת. החדר היה גם הוא צבוע לבן חוץ מקיר אחד שניצב מול החלון ששם היה צבוע ורוד, סימן לכך שהיה זה פעם חדר של בת
"איכס!, זה חדר של בנות!" התפרצתי
"דניאל אנחנו נצבע היום את החדר, אל תדאג, למעשה בו ונתחיל"
על הרצפה הייתה ערכה לצביעת החדר מברשות לצביעה, סינר לבן ומיכל צבע שסגור עם מכסה כחול
אמא הושיטה לי את הסינר ואת אחת המברשות
"קדימה נתחיל לצבוע" הכריזה
"לא ידעתי איזה צבע אתה רוצה" אמרה בעודה פותחת את מיכל הצבע
"אז הבאתי לך את הכחול הזה, לא ככה מידי ולא בהיר מידי, מושלם"
"אבל אני בכלל אוהב ירוק!, אני לא אוהב צבע כחול!"
"זה מה יש"
"יכולת לשאול אותי לפני שקנית את הצבע" אמרתי בפה מלא דמעות
"אתה לא מבין כלום, עוד תודה לי כשתגדל"
דמע אחת הצליחה לחמוק מעיני וזלגה במורד הלחי שלי, ניגבתי אותה במהירות, לא רוצה שאמא תראה אותי בוכה, היא אף פעם לא מקשיבה לי, תמיד עושה מה שהיא רוצה ואף פעם לא מתחשבת בי.
לבשתי את הסינר הלבן שקבלתי, אחזתי במברשת והתחלתי לצבוע את החדר, נגעל מהעובדה שהצבע כחול, תמיד שנאתי את הצבע הזה, אבל אמא אף פעם לא שואלת אותי לפני שהיא קונה לי משהו, בגלל זה המיטה שלי, הארון, הבגדים (חלקם) ואפילו הנעלים כחולים, התעצבנתי רק מהחשבה על זה.

****

ריח נעים של אפייה התפזר ברחבי הבית
"אמא מה את אופה?" שאלתי לכיוון המטבח, מחכה בקוצר רוח לטעום מהמאפה.
קמתי מהספה עצרתי את הסדרה שראיתי והלכתי אל המטבח.
עוגת שוקולד עסיסית בעלת ציפוי עבה של שוקולד חם ישבה על השי ורק חיכתה שאטעם ממנה. הושטתי את האצבע, כדי ללקק טיפה של שוקולד חם שהחלה להחליק ממקומה, מכה קטנה על היד עצרה אותי
"זה לא בשבילך טום" אמרה אמא בעודה שוטפת כלים "זה בשביל השכנים החדשים שלנו. אני רוצה לקבל אותם בזרועות פתוחות אלינו, למעשה טום, אני רוצה שתביא להם אתה את העוגה, אני צריכה עוד לשטוף פה" הצביע על ריצפת המטבח שעלייה היו כתמי שוקולד "ובלי קשר הם בטח עייפים מרוב ההכנות לבית החדש שלהם"
"אבל אמא הם מוזרים, אני לא רוצה ללכת אליהם"
"טום…" פנתה להביט בי באנחה "טוב אם תביא להם את העוגה אכין גם לך אחת"
חיוך גדול מאוזן לאוזן היה מרוח על פני ברגע ששמעתי את המילה עוגה ובשבילך באותו משפט ועם החיוך הזה הלכתי אל השכנים החדשים.

****

דפיקה בדלת הראשית של הבית קטע את מחשבות שלי מהצביע הרבה.
אמא, אבא, אריאל ואני כבר הספקנו לצבוע את כל הבית נשאר, רק את המטבח, שעכשיו אנחנו עובדים עליו.
הורי היו עסוקים מידי בצביע, אז הלכתי אני לפתוח את הדלת.
בעודי הולך אל הדלת הראשית, שמתי לב שאחותי אריאל יושבת על הרצפה בסלון עם הבובה שלה ומשחקת איתה, צבע לבן היה מרוח קצת על פניה וידיה, מוזר, חשבתי לעצמי, לא שמתי לב שהיא הצליחה להתחמק מצביעת הבית בכזאת קלות, כנראה שהייתי ממש שקוע בצביעה.
פתחתי את דלת הבית עד כדי חריץ, כדי לראות מי זה, ריח טוב, מתוק וחמים הציף את אפי פתחתי קצת יותר את הדלת, שם לב לילד בעל שיער חום עומד בכניסה לבית שלי עם עוגת שוקולד וחיוך ענק על פניו
"כן?" שאלתי בבישנות
חיוכו של הילד ירד ברגע שראה אותי והפך להבעה רצינית
"מה קרה לך? למה כולך לבן כחול וורוד?" שאל
"אנחנו צובעים את הבית החדש כדי שהיה יותר יפה" עניתי
"טוב" אמר הילד והושיט לי עוגת שוקולד שנחה בתוך תבנית לבנה מחרסינה בעלת ריח ממש נעים "אמא שלי אמרה לי להביא לך את זה"
"אמא!" קראתי לעבר המטבח
אמא הגיע אל הדלת מרוחה כמעט כולה בצבע לבן כחול וורוד
"כן דניאל?" שאלה
"אמא הילד הזה מוזר" אמרתי מביט באמא ומחזיר את מבטי אל הילד
"כן חמודי מי אתה?" שאלה את הילד המוזר
"שלום גברת קוראים לי טום ואנחנו השכנים שלכם, רצינו לברך אתכם על המעבר שלכם לשכונתינו בעזרת עוגת השוקולד המפורסמת של אמא שלי" אמר טום והושיט את העוגה לעבר אמא
"ואו איזה נימוסים יש לך חמוד תודה" אמרה ולקחה את העוגה מידיו של טום
"תכיר זה הבן שלי דניאל והוא בן 8 בן כמה אתה?"
"גם אני בן 8 גבירתי" חייך לעברה והיא מיד הוקסמה החמצתי פנים אל עבר טום והוצאתי לו לשון
"אמא אומרת שאסור להוציא לשון זה לא מנומס" אמר טום
"נכון דניאל תלמד ממנו דבר או שניים"
טום חייך אלי חיוך גאה ואני הוצואתי אליו שוב לשון
"טוב שמחתי להכיר אותך טום ואני בטוחה שכך גם מרגיש דניאל נשמח לראות אותך ואת אמא שלך בהמשך ותודה רבה על העוגה"
"העונג כולו שלנו" חייך והלך לדרכו.
אמא סגרה את הדלת ואני נשארתי לבד עם המחשבה על כך שטום הוא ילד מוזר.

****

ישבתי על הספה האפורה מול הטלוויזיה השחורה שיש לנו בסלון וצפיתי בסדרה האהובה עלי "שלושת מכשפי הקסמים"
הסדרה מדברת על שלושה דמויות ראשיות בשם פני, רוני ודן
לפני יש שיער ורוד חלק שנח על כתפיה ועיניים ורודות, על הגב מונחת לה גלימה ורודה ועל הראשה מגבעת שפיצית בקצה של מכשפות ורודה גם היא, רק השמלה שהיא לובשת צבוע באדום בהיר והיא נחשבת היפה של הקבוצה.
רוני לבושה באותן הבגדים כמו של פני רק שלה הכל בצבע סגול ושיער מתולתל קופני נוחת על כתפיה וגבה באופן מושלם, עיניה סגולות גם הן והיא נחשבת החכמה של הקבוצה.
לדן יש שיער כחול כהה עיניים כחול גם הן הוא לובש חולצה בצבע תכלת ומכנסיים בצבע תכלת והוא נחשב הטיפש של הקבוצה.
שלושת הדמויות האלו הולכות ונלחמות במפלצות וכל מיני רשעים בעזרת קסם, לוחמה והמון הומר.
זו הייתה הסדרה שהייתי רואה עם אבא, לפני שהוא עזב אותנו שנה שעברה.
דפיקה חלושה על דלת הכניסה הפריע לי לראות את הסדרה שלי,
אולי זה דייב אחי הגדול שצריך לחזור מבית הספר?, חשבתי לעצמי בעודי פותח את הדלת
פניו של דניאל הופיעו מולי
"מה אתה רוצה?" שאלתי בתקיפה מבטו של דניאל היה מופנה אל הטלוויזיה עכשיו שמתי לב שלא עצרתי את הסדרה
"מה אתה רואה?" שאל דניאל בביישנות
"כלום" סגרתי קצת את הדלת כדי שהוא לא יוכל לראות את הטלוויזיה
"אמא אמרה לי להגיד תודה על העוגה ולהחזיר את המגש, אני לא הספקתי לטעום ממנה" דמע הופיע בזוויות עינו של דניאל
אמא הכינה לי עוגה כמו שהיא הבטיחה ועוד לא הספקתי לאכול ממנה, ראיתי שדניאל עצוב ולא היה לי נעים, אחרי הכל הוא השכן שלי "תודה על הצלחת" אמרתי מתכוון לסגור את הדלת דניאל הפנה את גבו אלי והחל ללכת לכיוון ביתו
"היי דניאל חכה!" קראתי אחריו פותח את הדלת לרווחה
דניאל הסתובב מופתע
"אמא הכינה לי עוגת שוקולד ויש סדרה שאני רואה עכשיו, אם אתה רוצה, תוכל להיכנס ולראות איתי"
דניאל היה נראה מהוסס בהתחלה ולבסוף הסכים ונכנס.
כעבור זמן מה שדניאל ואני נהנים מהסדרה ומהעוגה שחוסלה כולה, עוד דפיקה נשמע על הדלת, הפעם אמא פתחה
"כן? איך אוכל לעזור לך?"
"נעים מאוד אני מארי אמא של דניאל הוא נמצע פה אולי?"
דניאל ואני הפסקנו לצחוק והקשבנו בשקט למה שהן אומרות
"היי מארי, את בטח השכנה חדשה, כן הבן שלך נמצא פה צופה בטלוויזיה עם בני" סימנה בראשה לעבר הסלון ובאותה תנועה הזמינה אותה להיכנס
"בו חמוד הולכים" אמרה מושיטה את ידה אליו
דניאל התאכזב וקם מחוסר רצון, גם אני התאכזבתי היה לי ממש כיף איתו, לא רציתי שהוא יעזוב.
אמא הסתכלה עלי סובבתי את גבי אליה מביט בטלוויזיה הסגורה
"דניאל וטום מאוד נהנו ביחד מארי, אם את רוצה תוכלי להשאיר את בנך פה, אני מאמינה גם שהיה לכם יותר קל לארגן את הבית אם הוא יהיה ריק מילדים קטנים"
"אמממ…" התלבטה אמא של דניאל "למעשה זה יעזור מאוד, אבל אני לא רוצה להכביד עליך"
"לא זה בסדר אשמח אם יהיה לבני עם מי לשחק"
"אז מעולה דניאל יוכל להישאר" חייכה לעברי "דרך הגב רציתי מאוד להודות לך על העוגה, היא הייתה ממש מעדן נהננו מאוד גברת …"
"שמחה לשמוע, תקראי לי ג'יין"
"טוב ג'יין תודה רבה" מארי נישקה את דניאל על הלחי והלכה לה לדרכה.
רצתי לחבק את אמא מודה לה מאות פעמים
"בשמחה חמוד שלי" צחקקה את המשפט
הסתכלתי על דניאל והוא עלי "מסיבת פי'גמות!!!" הכרזנו באותו הזמן.