לילי פרק 12

פרק 12:
זחלתי אל מתחת לשולחן האוכל בורח מאמא שמנסה להכות אותי שוב.
"דניאל בו לכאן!" צעקה את שמי וגרמה לי לכווץ את פניי בפחד.
"אני לא רוצה לבוא" לחשתי בבכי "תעזבי אותי כבר" ידיי כיסו את אוזניי והדמעות לא פסקו, הם זלגו על חולצתי במהירות מרטיבות את הצווארון הלבן.
"דניאל אני לא אחזור שוב, בוא הנה!!!" צרחה בעצבים, זורקת את בקבוק הזכוכית על הרצפה מנפצת אותו לאלפיי רסיסים.
"תעזבי אותי!!!" צרחתי עליה בחזרה, מרגיש כאב מחוספס בגרון.
דפיקה על הדלת נישמע לפתע, הדפיקה הגואלת.
אמא ניגשה לפתוח את הדלת ושאלה "איך אני יכולה לעזור לך?" פתאום הקולה רגוע ונחמד.
"היי. דניאל בבית?" שאל טום, טום?!
רצתי אל הדלת עוקף את אמא, מושך את ידו של טום ורץ איתו במסדרון אל ביתו.
"דני…" ניסתה אמא לקרוא לי, כי היא לא סיימה להוציא את העצבים שלה עלי, אך לא לפני שהספיקה להשלים את שמי, טרקתי את דלת ביתו של טום מאחורי, נשען על הדלת שומע את הדהודי הטריקה במסדרון.
"דניאל הכל בסדר?" שאל טום מתנשף.
"כן מצויין" חייכתי, שמח לראות את פניו.
"מה קרה לעין שלך?" שאל בדאגה, למראה העיגול הסגול סביב עיני ממכותיה של אמא.
"כלום, זה שום דבר".
"זה לא ניראה שום דב…".
קטעתי את דבריו בצעקה "אמרתי שזה כלום טום! אז תעזוב אותי בשקט בסדר!!!"
טום נירתע בשל תגובתי הקיצונית, נבהלתי גם אני, לא רוצה לכעוס על טום, הוא לא עשה לי שום דבר רע.
"סליחה טום…" לחשתי, ראייתי החלה להיטשטש, עניי החלו מתמלאות דמעות.
טום חיבק אותי ואמר "זה בסדר, אתה לא חייב להגיד לי".
למה הוא תמיד צריך להיות כל כך בוגר? נכון, הוא תמיד היה ככה… עניתי לעצמי על השאלה.
החזרתי לו בחיבוק, נהנה מההרגשה שיש מישהו שדואג לי ורוצה לטובתי. טום הוא החבר הכי טוב שלי ואני מעריך אותו על כך בכל יום, הוא אפילו לא יודע עד כמה.
"תודה טום, אני מעריך את זה".
"הי, דניאל" חייך טום מנסה לשנות את הנושא "רוצה שוקולד?, סוכריות גומי? אוווו!" התלהב "אפשר לשבת ולראות סרט, אמא קנתה גם קולה, מה אתה אומר?"
חייכתי שמח לראות את המאמץ שהוא עושה על מנת לעודד אותי "בטח" חייכתי מושך באפי, מנסה להתעודד וליהנות מהרגעים הקטנים האלה שבהם אני עושה מה שאני רוצה, אף אחד לא מכה אותי, אף אחד לא שופט אותי או אומר לי מה לעשות…
"מצויין" התלהב טום ורץ למטבח להביא את הדברים שהבטיח.
התיישבתי על הספה השחורה והרכה בעלת המרקם הקטיפתי שהוצבה בסלון מול הטלוויזיה, מרגיש בטוח יותר. תמיד הרגשתי כמו בבית אצל טום, למעשה אני נמצא אצל טום יותר מאשר שאני נמצא בבית של עצמי.
לאחר מספר דקות טום נעמד מעל שולחן הזכוכית בעל רגלי עץ שחורות שמוצב מול הספה השחורה בסלון ובידיו שתי כוסות זכוכית, בקבוק קולה, חפיסת שוקולד חלב אחת ובשל תפוסת ידיו המלאים אחז בשקית האוכל השקופה שבתוכה נחשי גומי צבעוניות אל בין שיניו.
"תן לי" ביקשתי לוקח מידיו את כוסות הזכוכית ואת בקבוק הקולה ומניח אותם על שולחן הזכוכית, טום עשה את אותו הדבר עם חפיסת השוקולד ונחשי הגומי.
"אז ככה" אמר מתיישב על הספה לידי, מרים את שלט הטלוויזיה מהשולחן, מדליק את הטלוויזיה בלחיצת כפתור אחת "יש את הסרט מלך האריות אממ…" הימהם וניכנס לתפריט "הורדת סרטים" בטלוויזיה, מחפש סרט פחות טראגי "יש גם את אלאדין, החרב באבן, ארתור והמינימונים ואממ…" מחפש עוד סרטים שיעניינו את שנינו.
"אה!" זיפזפ בשלט בהתלהבות "הצלחתי להוריד את הסרט איירון מן הראשון אם בה ל…"
"בטח!" קטעתי את דבריו בהתלהבות "אתה יודע כמה זמן אנחנו מחפשים אותו!"
צחק בתגובה ואמר "כן אני יודע" מרוצה מעצמו וחצי חיוך על פניו
בלחיצה על הכפתור "PLAY" הפעיל את הסרט, פותח את בקבוק הקולה ומוזג שתייה לכוסות הזכוכית, פותח את שקית האוכל מוציא משם נחש גומי אחד ומעביר אותו אלי לאחר מכן שלף עוד אחד והכניס אותו לפיו.
"טום…" לחשתי מרגיש חנק של דמעות בגרוני "למה הגעת לבית שלי?, מה רצית?" שאלתי לפני שהסרט התחיל.
הוא ניתק את עיניו מהטלוויזיה, עוצר את הסרט עוד בפתיח, מביט בעיניי כשנחש גומי משתלשל במורד פיו, צחקתי למראה פניו שהזכירו לי את הכלבה שלו קוקי.
טום נגס בנחש הגומי ואמר "את האמת הורדתי את הסרט הזה אתמול, אבל אני יודע שיש לך כמה שינויים בבית כמו שאמרת לי ואני לא רציתי להפריע, אבל כל כך רציתי לראות את הסרט הזה, אבל הבטחתי שאראה אותו איתך, אז חשבתי שכדאי לנסות ולראות אם אתה פנוי, מה כבר יכול להיות ולהזמין אותך אלי" חייך חיוך בשפתיים סגורות בסוף המשפט.
חייכתי גם אני, נושם נשימה עמוקה ונושף אותה בבת אחת אל אוויר החדר במחשבה שאולי כדאי לספר לו, אחרי הכל אני יודע שאוכל תמיד לסמוך על טום.
"את האמת טום" נשמתי בשנית מכין את עצמי להתפרצות בכי "אני רוצה לספר לך למה אני עסוק כל כך בזמן האחרון…".
"טוב, הורי מתגרשים, אבא כבר חודש שלם לא גר איתנו…" עצרתי מרגיש את חנק בגרוני.
"אני מצטער דניאל לא ידעתי…" ענה טום בניחומים.
"אמא אמרה שאבא בגד בה, ומאותו היום שאבא עזב אמא לא מספיקה להכות אותי, נימאס לי להיות שק החבטות שלה" הרגשתי איך פי מתחיל להתמלא דמעות.
"היא אפילו מאשימה אותי בפרידה שלהם, כל הזמן אומרת לי שחבל שנולדתי, ללא אני הם עדיין היו ביחד. אני לא יכול לסבול את זה יותר טום" הדמעות הצליחו לחמוק מעיניי וזלגו במהירות על לחיי.
"אמא הייתה גם מרביצה לאחותי הקטנה, לא יכולתי לסבול את זה, לכן ביקשתי ממנה ללכת אל אבא, לגור איתו ועם החברה שלו, ועכשיו נשארתי עם המפלצת הזאת לבד" הדמעות לא חדלו, מבטי הושפל לרצפה, סכר שנבנה תקופה ארוכה התפרץ ואיני יכול לעצורו.
"דניאל" קרא טום בשמי, מבטי הופנה אליו כעט "הכל בסדר אין לך למה לדאוג".
"זה מה שכולם אומרים!" כמעט וצעקתי עליו, הוא לא אשם, אני שונא את עצמי בגלל זה.
"אני יודע איך אתה מרגיש פחות או יותר, אני זוכר כשהייתי קטן אבי עבר תאונת דרכים ולא שרד אותה וכשאמא שלי הביאה גבר חדש לביתנו כל כך כעסתי עליה שברחתי מהבית".
הבטתי על טום במבט המום, לא ידעתי שהוא עבר את כל זה והוא סך הכל בן 14.
"אני מצטער טום, לא ידעתי".
"זה בסדר" חייך "זה קרה וניגמר, אני לא יכול לשנות את העבר, אבל אתה כן יכול לשנות את ההווה שלך ואפילו את העתיד".
"איך?" שאלתי וניצוץ של תקוובה פרח בחזי.
"אממ.. בו ניראה" חשב מניח את ידו על סנטרו מקנה לפניו מבט חושב "אפשר אולי"
התחיל לומר אך נעצר מסנן בידו שהרעיון לא יצליח.
"אני יודע!" התלהב "אתה יכול להתחיל להתאמן".
"מה?" שאלתי מבולבל.
"כן! אתה יכול להתחיל להתאמן ולפתח שרירים וכך בכל פעם שאמא שלך תנסה להכות אותך, אתה תצליח להדוף אותה".
"אני לא…" התחלתי לומר,
אך הוא קטע את דבריי ואמר "דייב, אחי הגדול נמצא בבית החודש הקרוב. סוף סוף משחררים אותו אלינו קצת" חייך שמח שאחיו הגדול מגיע "הוא גם ככה מתאמן בעצמו, אני מניח שלא תהיה לו בעיה אם אנחנו נצטרף אליו. נתאמן שלושתנו יחדיו" חייך מרוצה מהרעיון של עצמו, למעשה הוא עלה כאן על משהו…
"אתה יודע מה, למה לא" חייכתי גם אני מקווה שהרעיון יצליח.
"מתי הוא חוזר?" שאלתי.
"מחר" חייך טום מהוסס כאילו רוצה לומר משהו אך מתחרט.
"דניאל" הבטתי לכיוונו תוהה מה יש לו לומר.
"אם אתה לא רוצה לחזור הביתה היום" עצר ותקווה מילאה את גופי
"אני בטוח שלאימא שלי לא תהיה בעיה אם תישן אצלנו" חייך חיוך קטן.
****
דניאל הסכים לדבריי ללא צורך בשכנוע נוסף. הוא נישאר לישון אצלי.
אחרי שקיבלתי אישור מאמא, סידרתי את מיטתי לכבודו ולעצמי הנחתי מזרון על יד המיטה על הרצפה. הבאתי לו את אחת הפיג'מות שלי שעליה הדפס של ג'ירפה שמתמשך לאורך כל החולצה והמכנסיים. אמא קנתה לי את הפיג'מה הזאת שבוע שעבר, היא טענה שהיה מבצע שווה והיה חבל לבזבז אותו, צחקתי על הפיג'מה מהרגע הראשון שהיא הביאה אותה, ביקשתי ממנה להחזיר אותה, אך היא סירבה ואמרה שזו סך בכל פיג'מה שאני ישן איתה מי כבר יראה אותי, התשובה אמא היא אני! אני אראה אותה וזה מספיק. למעשה לא לבשתי את הפיג'מה עדיין, לא רק כי היא לא לטעמי אלה גם כי היא גדולה עלי בשתי מידות, המכנסיים נופלות מעל מותניי, לכן הבאתי דווקא אותה לדניאל שלא שמח כל כך ללבוש אותה אך קיבל את הפיג'מה בחיוך.
השעה הייתה כבר מאוחרת, לכן הלכנו לצחצח את השיניים, שלפתי מתוך הכוס הנמצאת בחדר האמבטיה המונחת על השיש ליד הכיור את מברשת השיניים הכתומה שלי, לדניאל הבאתי מברשת שיניים חדשה. צחצחנו את השיניים והלכנו למיטות.
דניאל התמקם במיטתי ואני על התמקמתי בנוחות על המזרון ליד המיטה.
"נוח לך דניאל?" שאלתי דואג שהכל בסדר.
"כן. מצויין. תודה".
"בשמחה"
"לא, טום. תודה על הכל" השתתק לרגע כאילו חושב מה לומר "אתה החבר הכי טוב שלי. אולי אתה לא יודע את זה, אבל לפני שהגעת היום לביתי, אמא ניסתה להכות אותי, התחבאתי מתחת לשולחן ולפתע אתה צלצלת בפעמון הדלת, אני חייב לך כל כך הרבה על זה, הצלתה אותי".
"תמיד כאן בשבילך חבר" חייכתי.
דממה מילאה את החדר, נשימותיו של דניאל נעשו סדירות, הוא נירדם כל כך מהר, כמובן, אחרי היום הנורא שעבר. ריחמתי עליו שהוא צריך לעבור את כל זה בגיל צעיר כל כך…
מחשבותיי נדדו למקום אחר, חייך עלה על פניי, מחר אני הולך לפגוש את דייב אחרי חודשים שלא ראיתי אותו, אני בטוח שהוא יסכים לעזור לדניאל.

****
למחרת בבוקר דייב העיר אותי בחיבוק גדול.
"התגעגעתי אליך אח קטן" לחש דייב בתוך אוזני
"גם אני אליך"
"ראיתי את חבר שלך דניאל במטבח עם אמא, אני מבין שהוא ישן פה".
"כן, למעשה אני צריך שתעזור לנו" סיפרתי לדייב על התוכנית שלי לחזק את דניאל, בלי לספר לו כמובן למה, הוא הסכים בלי לשאול שאלות מיותרות.
"למעשה אני מתחיל את האימון שלי בעוד שלוש שעות בערך, אחרי מנוחה קצרה, לך לאכול משהו בינתיים, על הדרך תארח לדניאל קצת חברה".
הנהנתי קלות, עושה כדבריו.
****
עבר כבר חודש מתחילת האימון הראשון שלנו.
"האימון היה יותר אגרסיבי היום" אמרתי לדניאל בדרך הביתה.
"נכון, חבל שאחיך היה צריך לחזור" ענה מבואס.
"כן, באמת חבל…, אבל הוא נתן לנו כמה תרגילים שנוכל לתרגל, אני בטוח שנסתדר".
הוא הנהן קלות וחצי חיוך קטן על פניו.
הבטתי על דניאל שהיה ניראה הרבה יותר טוב ממתי שהתחיל להתאמן, אין לו כבר חבולות חדשות על הגוף, הפנסים בעיניים דהו וכמעט אי אפשר לראות אותם, אני מניח שהתוכנית שלי עבדה…
"טום" קרא דניאל בשמי קוטע את מחשבותיי.
"כן?"
"אני רוצה להודות לך על הכל, אתה אדם טוב" עצר נושם נשימה עמוקה, מדאיג אותי במקצת.
"הגירושים של ההורים שלי סופיים, אבא שלי ניצח במשמרות עלי ועל אחותי הקטנה".
"אתה לא נישאר?" שאלתי יודע כבר מה התשובה.
"לא, הייתי רוצה להישאר, אני יכול להתמודד עם אמא שלי עכשיו, זו לא בעיה, אבל בית המשפט החליט שהיא צריכה לעבור גמילה מאלכוהול ולכן שולחים אותה למוסד סגור. אז אני נאלץ לעבור לגור עם אבא שלי".
"אני מבין, מתי אתה עובר?" שאלתי מקווה לראות אותו עוד קצת לפני שילך.
"היום" השפיל את מבטו בעצב.
בניין ביתנו ניצב מולנו כעת, רכב שחור חנה ליד שער הכניסה, אביו של דניאל יצא מתוכו וחיוך גדול על פניו.
"היי דניאל" זרועותיו היו פרוסות לפניו, דניאל רץ אליו בחיבוק גדול.
צביטה קטנה צבטה את ליבי כשנזכרתי באבי שלי שאיננו כבר, אך חיוך קטן תפס את מקומו על פניי, שמחתי לראות שדניאל מקבל סוף טוב אחרי הכל.
דניאל פנה אלי כעת עם חיבוק גדול, החזרתי לו בחיבוק משלי.
"אני אתגעגע אליך טום" לחש באוזני.
"גם אני אליך" חייכתי, אך מאוכזב שהוא צריך לעזוב.
הוא שיחרר מאחיזתו בי ואמר "אל תשכח להתאמן אה?" וחיוך גדול על פניו.
"גם אתה לא".
"ביי" נופף לי דניאל בעודו נכנס למכונית השחורה.
המנוע זמזם, המכונית החלה לנסוע מתרחקת על הכביש השחור ואיתה מתרחק גם חברי הטוב.