"לילות יגידו את חיי " -פרק 1

עמדתי ליד האוהל מביאה לרוח לייבש את דמעות הכאב שזרמו מעיניי.הרוח של הלילה חדרה אל תוך גופי והפחד הכה בלבי,הפחד של מה שיקרה והפחד של מה שקרה יחזור על עצמו גם עכשיו.
•פלשבאק•
שכבתי על האדמה,מרגישה איך הדם יוצא מגופי והכאב רק גבר,מתפללת לאלוהים שיעזור לי,שיציל אותי מהמוות.הרגשתי איך אני גוססת והתכוננתי למות,ידיים גדולות הרימו את גופי ועינייו היו כחולות שחדרו עמוק ללבי ועשו שם סערה.
•סוף פלשבאק•
הסתכלתי על הכוכבים נזכרת באבי. "זוכר שהבטחת לי שתהיה לצידי פה?שתחזק אותי?"
"תמיד הבטחתי לך שאני אהיה לוחמת אמיצה וחזקה אבל הנה אני נשברת אבא,אני נשברת בלעדייך,אני נשברת כי אני קמה כל יום בבוקר בלי מטרה לעתיד ואני נשברת כי הבן אדם היחיד שסמכתי עליו לא איתי." אמרתי בשקט מצפה שהוא יבין ויהיה לצידי. "תהילה את לא אמורה לישון?" שמעתי קול גברי והסתובבתי אליו,זה היה אלרואי,הוא היה לבוש במכנסי צבא,חולצת טריקו לבנה שחשפה את שריריו, שיערו החום היה בתסרוקת אופנתית,עצמות לחייו בלטו ונתנו לו מראה גברי והוא נעל נעלי צבא. "אתה היחיד שלא ישן." מילמלתי
"אל תתערבי בזה." הוא אמר והלך לעבר המכשירי אימון.ידעתי שעוד מעט הבלונדה המפונקת שלו תצא מהאוהל והם הולכים להתנשק מול עיניי ולגרום לי תחושת כאב וגעגוע.אם הוא רק היה יודע מי אני באמת. "תהילה יש מצב שתעזרי לי?" הוא צעק ואני ניגשתי אליו,למה כל כך קשה לו להזכר בי?למה קשה לו להזכר שהינו הידידים הכי טובים עד שהוא עזב אותי לחמש שנים?.
"במה?" שאלתי בשקט
"תחזיקי את זה שנייה." הוא אמר והיא לי משקולת כבדה,הרגשתי איך גופי רוכן כלפי מטה ונפלתי ביחד איתה.אלרואי הסתכל בי במבט מזלזל ולקח את המשקולת מידיי. "איפה היית בחמש שנים האחרונות?" שאלתי אותו והבטתי בעינייו הכחולות שנראו מוכרות. "מה?" הוא שאל והביט בי מבולבל "אתה היית בחול לא?" שאלתי
"איך את יודעת?" הוא שאל ומבטו השתנה לרציני.זזתי אחורה והלכתי משם,לא רציתי שיגלה מי אני,לא רציתי שיגלה שאני כל החמש שנים האלה בכיתי בלעדיו. נשענתי על העמוד שהיה שם והבטתי בחברה שלו הולכת לאלרואי שרק מגבת מכסה את גופה.הרגשתי את הקנאה בגופי מפנה את המחשבות. היא ניגשה אליו ופתחה את המגבת כך שהחלק של החזה הוא ראה והגב היה מכוסה במגבת שלה.הוא נישק אותה והביט בי,השפלתי את מבטי מנסה לחשוב על משהו ולסלק את הקנאה ממוחי. היא התיישבה לידי והביטה בשמים שהיו עוד שחורים, "נכון אלרואי לוהט?" היא שאלה אותי בזילזול, "את יודעת עוד משהו? מישהו כמוהו לא ישים עלייך גם בחלום." היא אמרה בגיכוח קמה ממקומה והלכה לאוהל משאירה אותי עצבנית עם דמעות.
"חיילים גשו למתחם האימונים!" שמעתי את קולו הכועס של המפקד מהרמקולים והתקדמתי לאיפה שאלרואי ישב ועישן. "תגידי למה לא היית באוהל?" חן שאלה אותי בחששה
"אני רציתי אוויר." מילמלתי והשענתי את ראשי על העמוד.
"את הולכת למבצע היום?" היא שאלה אותי
"אני חייבת." מילמלתי בכאב
"אבל את פצועה." היא אמרה בעצבים,משכתי בכתפיי והבטתי באלרואי מרגישה את לבי פועם במהירות. "חיילים עכשיו אתם יוצאים למבצע לא פשוט בגבול של לבנון.בגלל התקרית האחרונה שהייתה עם תהילה אני מחלק אתכם לרביעיות ואתם מגנים אחד על השני.מובן?" הוא צעק עלינו
"כן המפקד." כולם אמרו במהירות
"אז ככה.." הוא אמר את השמות אבל לא הקשבתי עד שהגיע אל השם שלי.
"תהילה,אלרואי,יולי ודן. אתם נכנסים לשם בזהירות ויורים באנשים שנראים לכם מהצבא שלהם,מובן?" הוא אמר ואלרואי הנהן וחילק כיפים עם חברים שלו .יולי חברה שלו ניגשה אליו ונשקה לפיו,הכאב חדר אל לבי שוב ולא הרפה. "צאו למשימה,עכשיו!" הוא צעק. כל אחד הלך לכיוון שהוא היה צריך. "תהילה בא לך למהר?" אלרואי צעק עלי בגלל שאני הייתי מאחור,כאבה לי הרגל מהפציעה ולא יכלתי למהר. "אני אשיג אתכם." מילמלתי ואלרואי הסתובב בעצבים.
שמעתי רעשים מהשיחים ליד אלרואי רצתי אליו וקפצתי שיזהר, "את נורמלית או מה?" הוא צעק לי והרגשתי את הבושה מציפה אותי..